השווקים הפתוחים, היעדר הגבולות הפיסיים והצורך לעמוד בתחרות הקשה, מוליכים חברות ענק אל מפעלים במזרח, המתאימים עצמם באופן מלא לצרכים הספציפיים של הלקוח. החברות הללו אומנם מקפידות מאוד על האיכות והאריזה של המוצרים, אולם לא טורחות כלל לבדוק את תנאי העסקתם של העובדים בפסי הייצור. לכאורה אין בזה חידוש, שהרי המזרח הפך כבר מזמן לרצפת הייצור של תעשיות האלקטרוניקה, המיחשוב וההיי-טק העולמיות. כך, באותו המפעל מייצרים מוצרים דומים להפליא, כאשר מה שמבדיל ביניהם הוא בעיקר המותג, האריזה וכמובן המחיר.
בעידן האינטרנט, הניידות והפס הרחב, כמעט שאין צורך להגיע באופן פיזי למפעל ולפקח על הייצור. אולי זו הסיבה לכך שהדאגה לעובדי הייצור מעולם לא הייתה בראש מעיניהם של המנהלים בחברות הגדולות. אך כל זה משתנה כשמתחילים לזרום חזרה למערב סיפורים על העסקה בתנאים מחפירים ויותר מדי מקרי מוות בלתי מוסברים. מדובר בהזנחה מודעת של מנהלי המפעלים, שאמורים לדעת שליטוש אבק אלומיניום ממכשירי iPad אינו מסייע לבריאות. מדובר בתנאים שיד האדם יצרה אותם, והיא זו שגם מסוגלת לתקן אותם. אלא שהתיקון כנראה כרוך בעלויות שהופכות את הייצור באותם המפעלים ללא כדאי - והרי מי רוצה לאבד לקוח כמו אפל? לכן, הפתרון האכזרי שנבחר, הוא לסכן את חיי הפועלים ולקוות שהם ישרדו את יום העבודה שלהם בשלום.
תחקיר חשוב וראוי להערצה
תנאי העבדות המודרנית של הפועלים במפעלים האלה, הפכו לנורמה שהשלטונות הרגילו את ההמונים לחיות עימה. אבל הנורמה הזו, גם אם מקובלת בסין, לא יכולה לעבור בשלום את ההנהלות של חברות מערביות כמו אפל. אף אחד שם לא רשאי שם ללכת לישון בשקט כשהוא יודע שבאותם רגעים ממש פועל סיני חסר ישע מסכן את חייו, רק כדי שהמכירות של המוצרים שלו יעלו.
התחקיר שערך הניו-יורק הטיימס ומאמר המערכת שפרסם פורבס, ראויים שניהם להערכה והערצה. מצבה של העיתונות בימים אלו קשה ביותר, ואפל היא ללא ספק אחד המפרסמים הדומיננטיים ביותר בשוק. על כן, פרסום תכנים שכאלה הופך לקשה שבעתיים.
אסור לשכוח שיש גם מימד אקטואלי לפרסום: הכנס של ראשי הבנקים העולמיים בדאבוס שבשוויץ. הכנס מרכז אליו מדי שנה לא רק את בכירי הכלכלנים ברחבי העולם, אלא גם את ראשי התנועות החברתיות הבולטות. אי-אפשר הרי לחשוד בניו-יורק טיימס שהוא מצדד בדעתם של המפגינים הקיצוניים, הרואים בגלובליזציה אסון, אבל הוא ללא ספק תרם להם תרומה חשובה