הפתק שלא נמצא בקלפי - הפראייר הלאומי

הבוחר שאינו בוחר מורכב מקהל מגוון יותר מכפי שזה נראה מלכתחילה. אין מדובר רק בבוחרים שאינם פוקדים את הקלפיות בכלל (לא הולכים להצביע). קהל הבוחר שאינו בוחר מסוג המתחמק כולל גם את הקהל שמגיע לקלפיות, מטיל לתוכן פתק (ולא משנה איזה פתק), ולבסוף יוצא לכיכרות בהמוניו ומתלונן שהנבחרים אינם עושים את מלאכתם נאמנה. הקהל המתחמק כולל גם את מי שהולכים להצביע, ואפילו מצביעים מתוך "אידיאולוגיה", ובעזרת הצבעתם נבחרים חברי הכנסת, מוקמת ממשלה, נחקקת ונאכפת חקיקה שאינה מועילה לבוחר, אשר גורעת מיכולותיו, מעקרת את זכויותיו, ולועגת לרצונותיו. בל נטעה, הקהל המתחמק הוא כל מי שמלין על תוצאות הבחירה, כאילו האשם נמצא בנבחרים ולא במי שבחר אותם, וזאת משום שהבוחר המתחמק (שהוא הרוב המכריע של הציבור, כולל את מי שמצביעים בקלפיות בפועל), הבוחר המתחמק הזה מתחמק לא מהקלפי אלא מעצם חובתו כלפי עצמו כבוחר – לשקול את שיקולים הנכונים במועד הנכון, באופן הנכון, לתת לשיקולים את משקלם הראוי, לברור את המוץ מן התבן, את העיקר מן הטפל, ורק אז להצביע!

בעשרות השנים האחרונות איבדו המפלגות והמועמדים לבחירה את הדבר היחיד שמניע את תהליך הבחירה הדמוקרטית: הדיעה, הערך המוסף של הערך ושל המוסר, את האידיאולוגיה, את מרכולתם ואת דרכם. המאסה הגדולה של המועמדים והמפלגות רצים אחוזי אמוק אל עבר "המרכז" (התחלנו עם ד"ש, דרך "מפלגת המרכז", "הדרך השלישית", והמוני גלגולים וגלגלונים המאפשרים לבוחר לבחור בלי לבחור. הציבור מפוחד, מבוהל מהעוצמה המגולמת בבחירה, שכן הבחירה היא זכות הניתנת לבוגרים בלבד, למי שיודעים להבדיל בין איכויות שונות, למי שמסוגל להפריד בין ראוי ושגוי, בין מה שנכון לעשותו לבין מה שאפשר לעשותו (אפשר להימנע מהחלטה, אבל האם זה נכון?) עם דעיכת "גדולי הדור", "דור המייסדים", "הוגי הדרך", "עמודי האש", נותרנו עם ציבור שידע תמיד שביכולתו לסמוך (על מי שיודע מה צריך לעשות). לציבור (וגם ל"מנהיגיו") אבדה הדרך ובצומת הבאה שבה ניתן לפנות ימינה או שמאלה – הציבור נמנע מלבחור ומתמרכז.

הציבור "המגלגל", הוא הציבור שמוסר את זכותו לבחור בידי אחר. הציבור הדתי מוסר את זכותו לבחור בידי הרבנים, הציבור הלאומני מוסר את זכותו לבחור בידי הפאשיסט, הציבור החילוני מוסר את זכותו לבחור בידי "המרכז". הדינמיקה של הציבור "השבוי", היא השיטה של מסירת האחריות למישהו אחר. על-פי השיטה הזו, אותו "מישהו" יחליט עבור המצביע מה נכון, ראוי וצודק, והיא אותה השיטה שלפיה נוהגים הציבורים האחרים (הדתי המתמסר לרב, והלאומן המתמסר לפאשיסט, וכך גם החילוני המתמסר לתנועות ה"מרכז"). גלגול האחריות משמעו התמסרות בלתי מותנית, ולמתמסר אין עומדת טענת "אונס" שלאחר מעשה.

השיטה הנהוגה בעולם הרומנטי לצורך חיבור וזיווג, השתלטה גם על המציאות הפוליטית ועל משחק ההזדווגות שבין הבוחר והנבחר. הנבחר מצידו מחזר אחר הבוחר ומנסה לגרום לזיווג, ליצירת התחייבות הצבעה אשר תמומש באמצעות "חדירה" בקלפי, והבוחר נהנה ממשחק החיזור בעיקר משום ששלב החיזור מאפשר קיום יחסים פוליגמיים (ריבוי בני זוג). בסופו יוכרע משחק החיזור על-ידי החלטה של הבוחר וקיומה של ההחלטה באמצעות מעשה זכרי של החדרת פתק לתיבת הקלפי. אך משחק החיזור מטעה את הבוחר להאמין שהמעשה הזכרי בקלפי מבסס את הדומיננטיות של הבוחר על הנבחר, ובפועל – ביום שלאחר מעשה הזיווג בקלפיות מגלה הבוחר התמים את מה שכל בתולה מגלה בערב שלאחר החופה.

הבוחר שכבר אינו "בתולה" ויחסיו עם הנבחר כבר עברו כמה גלגולים, מגלה בשלב מסוים את הדינמיקה הקורצת והמחבקת (לכאורה) של המעגליות. בין אוהדי הז'אנר של המעגליות והמיחזור, רווחת הסברה שעל פיה אין זה משנה כלל למי יצביע הבוחר, שהרי ממילא נגזר עליו לגלות בליל הכלולות את האמת המרה והכואבת של החיים. בין האדוקים שבחובבי הז'אנר הזה התפתחה כבר אפילו אידיאולוגיה של חוסר-אידיאולוגיה, מפת דרכים של אובדן דרך. הנאמנים ביותר בין חברי פורום המיואשים הזה טוענים בדרך-כלל כי: "מה זה משנה, הרי מה שהיה הוא שיהיה, שניים רבים השלישי לוקח, לא זה ולא זה, זה נבלה וזה טרפה"... הבחורים של מעגל המחזוריות הם בדר"כ הקלאסיקה של ה"מתחמק" הרוב המכריע של ה"מתמרכז", ונושאי דגל האנטי-אידיאולוגיה של ה"מגלגל". אלה יטו בדר"כ להצטופף במרכז ולהכריע את המשחק הדמוקרטי באמצעות "משפט שלמה" כאשר הם הורגים את התינוק כדי לא להרגיש את אובדן הערך העצמי הכרוך במעגל המיחזור.

כאשר הבוחר אינו בוחר, והבחירה אינה בחירה, מתקבע צוות השחקנים על המגרש הפוליטי אשר מזהה את הדינאמיקה ורוכב עליה כל הדרך אל הכנסת. ולצד ציבור הנבחרים, ונכון יותר למקם במקום "לצד" דווקא "מאחוריו", מצטבר מאגר של מלהקים, בימאים, תסריטאים, ספסרים, מנהלים, יזמים, מנכ"לי תיאטרון, חורצי לשון מקצועיים, ועוד כהנה וכהנה מעגל שלם של סוחרים ממולחים המבינים היטב את תעשיית הבמה הפוליטית ומנצלים אותה לטובתם. זכות הציבור לבחור את נבחריו, אשר נסוגה, צעד אחר צעד, על-ידי בוחרים שאינם בוחרים, ובחירות שאינן בחירות, ממלאה הוויה של בחירה "בין מי למי" (במקום "בין מה למה"), והשחקנים על הבימה הפוליטית מרוכזים בעצמם כאילו הם עצמם מהות ההצגה. הבחירה בין קדימה ואחורה, בין שאול וציפורה, בין ביבי לטיבי, בין ליברמן לליצמן, בין שלי ושלך... מה זה משנה מי?! הרי מה שמשנה באמת זה מה?!

בין הראשונים להרוויח מן המשחק ה"דמוקרטי" שבו הבוחר אינו בוחר, והבחירה אינה בחירה, הוא מי שמרוויח מכך שהנבחר הוא אותו הנבחר, ובעיקר מכך שהנבחר האמיתי (המרוויח) כלל לא עמד לבחירה ובכל זאת הוא המרוויח. שיטת הבחירות הזו שבה האמת כלל אינה נושא לדיון, ועל כן אינה עומדת כלל לבחירה, מייצרת מנגנוני עושק כלכליים חסינים לחלוטין מפני שינויי חקיקה, מפני הזרקור של התודעה, ומפני שחיקה בעוצמה של ברוני הכלכלה. ביום שלאחר הבחירה, הנבחרים ישחרו שוב לפתחם של אותם ברוני כלכלה, ואנשי טייקוניסטאן ישחרו לטרף בדיוק באותה המידה, ערכים חברתיים יסוגו בפני מדדים כלכליים, ועולם כמנהגו נהג, נוהג וינהג. הדיור יתרחק מהישג יד, יוקר המחיה יאמיר והמדד ישחק את השכר, הזכויות הסוציאליות ימשיכו לממן הוצאות שנועדו לקדם מטרות אחרות, החינוך יהיה מותרות של עשירים, בדיוק כמו הבריאות הציבורית, הקופה הציבורית תמשיך לזלוג "מתחת לשולחן" אל עבר מטרות של תיחזוק הקואליציה (התנחלויות, מימון ישיבות...)

הדינמיקה של בוחר שאינו בוחר, ובחירה שאינה בחירה, ובסופו של דבר הכנסת תהיה אותה הכנסת, והנבחרים יהיו אותם הנבחרים, אבל דבר אחד ברור עוד בטרם בכלל הונחו הפתקים בקלפיות: סחטני הכיפה יהיה שם לפחות באותו יחס כמויות ורק יחס לחץ החליבה עשוי להשתנות. חוק טל, ישבני הישיבות, ההתחרדות המואצת בחסות שס, הלעג לציבור החילוני הממורכז בשל אובדן הדרך והמפוצל בשל הבהלה לקראת אובדן הגה השילטון – כל אלה עומדים כ"יתרות זכות" לפרעון בידי הנבחר שאינו נבחר מטעם הציבור הדתי, רבנים למיניהם, אדמו"רים ובעלי חצרות חסידים, ראשי מחנות של מקפצי גבעות טרשים ביו"ש, מקדשי קברים מקדמא-דנא על חשבון החיים כעת-חיה, ויתר מרעין בישין של תהליכי קהילות יורקי המגבעת ושותפיהם האחים היהודים.

כל אלה הם סימפטומים בלבד לתהליך "דה-פוליטיזציה" העובר על החברה הישראלית, במסגרתו המשחק הפוליטי הושאר בידי קבוצות שוליים האוחזות במשחק ה"דמוקרטי", כאילו היה בן ערובה (תינוק שבוי), ומייצרות 3 דינאמיקות הרסניות מקבילות, משיקות, וממנפות זו את רעותה (אובדן הרסן על יחסי דת-מדינה, אובדן החזון הציוני של מדינה יהודית ויצירת מדינה דו-לאומית, ואובדן הערך של סולידריות חברתית-כלכלית). המפסיד הוא הבוחר שאינו בוחר באמת, זה המתחמק מחובתו לבחור באמת, זה שמפחד הבחירה הוא "מתמרכז", ומגלגל את זכותו לבחור לידי הנבחר שיבחר במקומו (ואז מתיישב מול הטלוויזיה ורוטן על הנבחרים). המפסיד הוא מי שמתוך מחדל ובריחה מתפקידו כבוחר אמיתי, מייצר דינמיקה של בחירה שאינה בחירה, באמצעות משחק החיזור והאשליה שהחיזור הוא יחסים (במקום חיזור כמבוא ליחסים מלאים), באמצעות הטלת פתק של מיחזור המירכוז כתחליף להתלבטות אמיתית ומעמיקה והבעת דעה ברורה "לכאן או לשם" (חברה צודקת או כלכלה עושקת, שלום ומדינה יהודית או טשטוש גבולות ומדינה דו-לאומית, מדינת ישראל דמוקרטית או מדינת הלכה תיאוקרטית). אבל המפסיד הוא בעיקר מי שאינו מרוויח, הוא אינו טייקון ואינו חרד או מתנחל.