פרשת "בשלח" נקראת גם "שבת שירה", בזכות שירת הים המופיעה בלב הפרשה. שירה מלאת שגב זו מעמידה את השרים ואת שומעי השירה בפסגה רוחנית עליונה. אולם לפני השירה וגם אחריה, נשמעות תלונות העם, המוצא את עצמו בלב המדבר, ללא הביטחון המינימלי של מים לשתייה. התלונה הראשונה פורצת מיד בצאתם ממצרים, כשפרעה וחילו מתעשתים ויוצאים במרדף אחרי העבדים הבורחים. האירוע מסתיים באחד מהנסים המופלאים בתולדות ישראל: קריעת ים סוף.
התלונה השנייה באה מיד אחרי שירת הים: "ויַסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור, וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים. ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם, על כן קרא שמה מרה. וילונו העם על משה לאמר מה נשתה. ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ וישלח אל המים וימתקו המים, שם שׂם לו חוק ומשפט ושם נסהו" [שמות ט"ו, כ"ב-כ"ה]. פרשנים רבים ניסו להבין את מה שאירע במרה. זיהוי המקום, זיהוי העץ, הבנת המעשה של השלכת העץ למים ושימת החוק והמשפט - כל אלה התפרשו בדרכים רבות ומגוונות.
בקריאה ראשונית אפשר לראות כאן מציאות נסית, כהמשך לנס קריעת הים, שבה ה' מחולל נס בשעת משבר. משה מקבל הדרכה לריפוי המים המרים על-ידי עץ. רבן שמעון בן גמליאל טען (על-פי דרכי הרפואה שהכיר), שהריפוי הזה מיוחד לדרכו של ה', בשונה מכל הרופאים (מכילתא דרבי ישמעאל): "בוא וראה כמה מופרשין דרכי הקדוש ברוך הוא מדרכי בשר ודם. בשר ודם במתוק מרפא את המר, אבל הקדוש ברוך הוא מרפא את המר במר. הכיצד? נותן דבר המחבל לתוך דבר המתחבל כדי לעשות בו נס". את הסוד הזה גילתה הרפואה ההומאופטית, שפועלת למגר מחלה על-ידי התסמין עצמו - זה בדיוק "נותן דבר המחבל לתוך דבר המתחבל".
הדור היה מר במעשיו
מיד אחרי המתקת המים מסיימת התורה את האירוע בקביעת מסגרת חיים לעם המשוחרר: "שׂם לו חוק ומשפט". המדרש מביא מחלוקת חכמים מה הוא החוק והמשפט שניתנו במרה, אולם מדרש מופלא (תנחומא ויקהל) מציע קריאה אחרת לגמרי לסיפור, ודרכו אולי אפשר למצוא גם קשר קבוע יותר למצוות שקיבלו במרה. המדרש מפרש את המילים "כי מרים הם": "אמר ר' לוי: למה 'כי מרים הם', הדור היה מר במעשיו".
זו קריאה מפתיעה. לא המים מרים, אלא העם שהגיע אל המים. הדברים נשמעים כדרשה חסידית המנותקת לגמרי מפשט המקרא, אך ננסה לספר את הסיפור על-פי המדרש הזה. עם יוצא מבית עבדים, שבו הורגל לקבל את כל צרכיו, גם אם בצורה אכזרית ומינימלית, ובוודאי לא חש שם מעולם בחסרון המים. הם מטולטלים במשך שבוע, בורחים מפרעה הרודף אחריהם, רואים את הים נקרע לעיניהם ופורצים בשירת הים.
מיד אחר-כך חוזרים ללוע המדבר הזר להם כל-כך. פתאום נחשף אותו עם עבדים לאפרוריותו של יום חול במדבר. מרכזו של האיום הוא היעדר המים החיים. כל מי שטייל במדבר יודע את חוויית המפגש עם גֵב שיש בו מים. להולכי מדבריות אין שמחה גדולה יותר ממפגש עם מקור מים.
לעם שיצא משִפעת הנילוס, המצב נורא. הם מבינים בבת-אחת את הפער בין החיים נטולי הדאגה של העבדים לבין דאגת הקיום של בן-חורין. הם צועקים אל משה לא מפני שאין להם מים, אלא דווקא בגלל שיש מים! הם אומרים למשה: "מה נשתה?" או בלשון אחרת: האם זה מה שנשתה מעכשיו?
המרירות שלהם נובעת מפחד עמוק של עם היוצא לקראת עצמאותו. זה מה שאומר המדרש: "הדור היה מר במעשיו". תגובתו של הקב"ה אינה כעס (כמו במקרים אחרים שבהם העם התלונן לריק). הוא מורה למשה לקחת עץ ולהשליך אל המים: "וימתקו המים".
מתיקות המים תלויה במצב הנפשי
המעשה של השלכת העץ למים הוא מעשה של הוראה סמלית. המים המרים יכולים להיות מתוקים אם תבואו אליהם במצב נפשי אחר. זו הפעם הראשונה שהתורה ממשילה את האדם לעץ ומבקשת להתבונן בתהליך הצמיחה שלו ובחיותו. הריפוי נעשה רק במגע של העץ עם המים. זה תהליך פנימי של חיים. ר' שמעון בר יוחאי ממשיל את העץ שמושלך למים לתורה: "דבר מן התורה הראהו שנאמר 'ויורהו ה' עץ', ויראהו ה' עץ אינו אומר אלא 'ויורהו'".
הלשון "ויורהו" מלמדת שה' לימד את משה משהו תוכני. העץ משמש תוכן פנימי למגע עם המים. העם שיוצא עכשיו לקנות את חירותו, לומד שהעץ השותה ממי מרה יצמח ויניב פירות מתוקים. המרירות הנובעת מפחד ותסכול מתחלפת בהבנה מחודשת של התחדשות.
על-פי זה נוכל להבין מדוע מסיימת התורה את סיפור התחנה הזאת במילים "שׂם לו חוק ומשפט ושם נסהו". עברנו עוד שלב ביציאה מעבדות. נפגשנו עם המרירות שבנו, שנובעת מהיעדר אחריות ומתלות גמורה באדונים זרים. עכשיו נקבל את היסודות הראשונים של חברה עצמאית: השבת, המאפיינת יותר מכל מצווה אחרת את היות האדם בן-חורין הזקוק למנוחה מעבודתו, ומערכת הדינים שבאה לסדר את יחסי האדם וסביבתו, לא בפראות מופקרת של עבדים, אלא בהתנהלות נכונה ומתחשבת של אנשים המודעים לצלם אלוהים שבהם.
דברים אלו מתחברים גם עם ט"ו בשבט שיחול בשבוע הקרוב ועם קביעתה של התורה: "כי האדם עץ השדה". ההתפתחות האיטית, הצמיחה וההתפתחות, הם המכנה ההדרגתי המשותף שבין האדם והעץ שממתיק אותו.