"כשהרווח הוא השיקול היחידי"

בעוד שבעבר התרכז הייצור של מוצרים במפעל אחד, השוכן במדינה אחת, מאפשרים תהליכי הגלובליזציה הכלכלית לחברות עסקיות לפצל את השלבים השונים של ייצור המוצר שלהן בין מספר מדינות. כתוצאה מכך אנו עדים לתופעה מאסיבית של העברת מפעלים מהארצות המפותחות לארצות המתפתחות, שבהן כוח העבודה זול יותר. העברת המפעלים גורמת לאבטלה במדינות המפותחות. בשנים 1980-1995 גדל מספר המובטלים בשבע המדינות המתועשות מ-13 ל-24 מיליון, וזאת מבלי לקחת בחשבון עוד 4 מיליון עובדים שחדלו לחפש עבודה ועוד 15 מיליון המועסקים בעבודות חלקיות וזמניות (הנתון נלקח ממאמרו של יהודה שנהב). האבטלה פוגעת קודם כל בעובדים שאינם משכילים ואינם מיומנים - הפועלים הפשוטים. אך כיום לא רק עבודות כפיים פשוטות מועברות למדינות אחרות, אלא גם עבודות פיתוח, תִּכנות, ראיית חשבון ושירותים מתקדמים אחרים, הדורשים השכלה ומיומנות (חברת 'מוטורולה', לדוגמה, הקימה בהודו מרכז פיתוח בעלות של 86 מיליון דולר). התוצאה היא שגם עובדים משכילים ומיומנים במדינות המערב נפגעים. קיימת טענה, שבהעברת מפעלים למדינות העולם השלישי, תורמים התאגידים לצמיחת כלכלתן של אלה ולעלייה ברמת חייהם של התושבים. ואולם בבדיקה יותר מעמיקה על מה שקורה במדינות אלה מתברר, שכפי שקורה גם אצלנו, לא תמיד קיימת חפיפה בין "הצמיחה הכלכלית" של המדינה למצבו של הפרט. המדינה המתפתחת מרוויחה אומנם כסף רב בזכות מתן ההיתר לכניסת החברות הרב-לאומיות לשטחה שכן התאגידים משקיעים כספים, משלמים מסים ומספקים מקומות עבודה. ואולם מאחר שהתאגידים הרב-לאומיים מחויבים רק כלפי ההנהלות ובעלי המניות שלהם, ואינם מחויבים כלפי שום מדינה או אוכלוסיה, הרי שהם פועלים במדינות שמציעות להם את התנאים הטובים ביותר, ועלולים לעזוב מדינות שהפעילות בהן כבר אינה כדאית. הגמישות של התאגידים בהעברת פס הייצור יוצרת תחרות בין הממשלות המקומיות, וגורמת להן להוריד סטנדרטים. בדרך זו מצליחים התאגידים להשפיע על קובעי המדיניות לטובת קידום האינטרסים שלהם: צמצום חקיקה הנוגעת לתקנים סביבתיים, השגת הטבות מס, מניעת התארגנויות עובדים, מניעת חקיקתם של חוקי מגן ועוד. כך הפך המצב השורר במדינות מתפתחות, שבהן אין הגנה על העובדים ועל זכויותיהם, לגורם מכריע בשיקולי התאגידים ונתפס בעיניהם כמקור להגדלת הרווחיות. במקרים רבים מועסקים העובדים בשכר נמוך, ללא זכויות סוציאליות, בתנאי עבודה פיזיים קשים, מועסקים גם ילדים ועוד.

ואולם התופעה המדאיגה ביותר היא הפרות בוטות של זכויות אדם המבוצעות על-ידי התאגידים הרב-לאומיים בארצות העולם השלישי. להלן אביא שלוש דוגמאות למקרים שכאלה. בשנת 2009 הוגשה בבי"מ בניו-יורק תביעה של תושבים מהכפר 'אוגוני', שבאזור הדלתה בניגריה, נגד חברת הנפט ההולנדית "Shell". התושבים תבעו את "של" על כך שגרמה לכך שהממשלה הניגרית רצחה ועינתה את התושבים המקומיים. האירוע, עליו נסבה התביעה, ארע בשנת 1993, בתקופה שבה התושבים הניגריים יצאו בהפגנות נרחבות נגד חברת "של" בשל זיהומים חוזרים ונשנים של אדמותיהם, בריכות הדגים ובריכות המים שלהם (זיהומים בגינם נגדע מקור פרנסתם ונגרמו להם מחלות ובעיות בריאותיות. תושבי ניגריה סובלים מזיהומים כאלה עד היום – כדאי לראות את הקטע המצורף). בתחקיר של 'הניו-יורק טיימס' נמצא ש"של", שהייתה מודאגת מהיקפה של המחאה, דרשה מהשלטונות הניגריים להפעיל נגד התושבים את "המשטרה הניידת", הידועה בכינויה "kill-and-go mob". בתמורה שילמה "של" בונוסים כספיים למפקדי הצבא הניגרי ומימנה את התחמושת וההובלה של "המשטרה הניידת" לאזור הדלתא. "המשטרה הניידת" פשטה על כ-30 כפרים מקומיים, היכתה, אנסה, עצרה ורצחה כ-2000 איש מקרב התושבים. אלפים רבים גורשו מבתיהם. לאחר מכן, נאסרו תשעת המנהיגים של המחאה, ובמשך 9 חודשים עברו עינויים קשים בכלא. במשפט שנערך נגדם הואשמו בפשעים שלא ביצעו, ועדי שקר, ששוחדו על-ידי "של", העידו כנגדם. לבסוף נמצאו אשמים והוצאו להורג בתליה. מקרה אחר של הפרת זכויות אדם ארע בעיר Bhopal שבהודו. ב-3 לדצמבר 1984, בשעות המוקדמות של הבוקר, כשרוב התושבים עדיין ישנו, התפוצץ מיכל אחסון במפעל של התאגיד הרב-לאומי "Union Carbide", וגז קטלני דלף לאוויר. תוך כמה שעות נהרגו כ-25,000 איש. בימים שלאחר מכן טופלו כ-50 אלף איש בבתי חולים בגין פגיעות קשות של עיוורון, כשל בכבד ובכליות, הפלות, לידות של תינוקות עם מומים קשים ופגיעות נפשיות. הסיבה לאירוע הייתה הזנחה!!! והדוגמה האחרונה שאביא להפרת זכויות אדם על-ידי תאגידים אירעה בבורמה. בשנת 1992 חברו שני איגודים רב-לאומיים - התאגיד הצרפתי Total והתאגיד האמריקני Unocal - לפרויקט משותף עם הדיקטטורה הצבאית השלטת בה. הממשל הצבאי שולט בבורמה משנת 1962. בשנות השישים התחילה במדינה תסיסה אזרחית שנמשכה במשך שנים רבות. תושבים רבים יצאו לרחובות להפגין נגד השלטון. בשנת 1988 הגיעו המחאות לשיאן. במהלך כל התקופה כוחות הביטחון הגיבו על המחאות ביד קשה. המונים נהרגו, נפגעו ונעצרו. על-פי ארגוני זכויות האדם, מספר ההרוגים בהפגנות ובמעשי הטבח, שבוצעו בידי השלטון, בסוף שנות השמונים עלה על עשרת אלפים. עובדות אלו לא הרתיעו את "טוטאל" ו"יונוקאל" מלשכור את שירותיו של הצבא הבורמזי לאבטחת פרויקט ענק של הנחת צינור, שיועד להעביר נפט מהאוקיינוס ההודי, דרך בורמה, אל תוך תאילנד. בשנת 2005 יצא סרטה הדוקומנטרי של הבמאית Milena Kaneva, Total Denial, הסוקר את פרשת תביעתם של קבוצת כפריים, מאזור בניית הצינור בבורמה, נגד חברת יונוקל. בסרטה מתארת Kaneva הפרות קשות של זכויות אדם שביצע הצבא הבורמזי בתושבים. 11 כפרים פונו מהאזור – למטרות בניית הצינור, ולתושבים לא הוצע כל פיצוי תמורת אדמותיהם. החיילים שרפו את הכפרים, רצחו תושבים רבים, הפכו אחרים לעבדים, ואנסו את הנשים. על-פי עדות התושבים, לפני תחילת הפרויקט לא היו חיילים באזור. אחד העדים במשפט סיפר שב-1992 הגיעו החיילים ופקדו עליהם לפנות את הכפר: "הם אמרו שאם לא נציית – הם יהרגו אותנו. הם ירו בי, והכדור פגע בי ליד הלב, לא ידעתי אם אצליח להישאר בחיים או לא". עדות של פליט אחר: "בכפר שלנו היו שדות אורז, כשהצינור הגיע – היו צריכים לעבוד יותר ויותר עבור האנשים הלבנים. החיילים הכריחו אותנו להיות עבדים. אם סירבנו לעבוד – הם איימו שיהרגו אותנו. בגלל האנשים הלבנים, הכפר שלנו נהרס ונאלצנו לברוח". אחת הנשים סיפרה: "הם ירו בבעלי, ואנחנו רצנו אל תוך הג'ונגל. חייל היכה אותי עם הרובה שלו. נפלתי על אבן, קיבלתי מכה בראש ואיבדתי הכרה. כשהתעוררתי ראיתי שהתינוקת שלי נשרפת באש. הגוף שלה היה שרוף וכולה שחורה, אבל הייתה עדיין בחיים. 5 ימים לאחר מכן היא מתה". אחד הפליטים שעבד בעבודות הכפייה עבור הצבא סיפר: "המשאות היו כל כך כבדים, שלא יכולתי לעמוד על הרגליים. מזג האוויר היה מאוד חם ולח והיינו מאוד צמאים. מה שעשיתי כדי לשרוד, היה ללקק את הזעה מהפנים". ועובד אחר סיפר: "הכריחו אותנו לסחוב משאות כבדים. הם אמרו שזה קל! אבל זה היה כבד כמו הגיהנום! הם צעקו: 'מהר יותר, מהר יותר', אבל אנחנו בקושי הצלחנו לעמוד על הרגליים. היינו מפוחדים מאוד. אני העדפתי לברוח מאשר שיתייחסו אלי גרוע יותר מאשר לחיה". אחד החיילים, שערק מהצבא, העיד גם כן במשפט וסיפר: "ב-1994 היינו אחראים על האבטחה באזור הצינור, לקחנו יותר מ-150 סבלים כדי לשאת מזון ואספקה. לקחנו גם אנשים זקנים, מעל גיל 70, לסבלוּת, כי הם לא יכלו לשלם 150 Kyat על-מנת להשתחרר. רוב הסבלים היו מאוד רזים, שכן נתנו להם מעט מאוד מזון. אם הם נפלו מרוב תשישות, המפקד פקד עלינו לירות בהם". חלק מהנשים שהעידו במשפט סיפרו על מעשי אונס אכזריים שביצעו בהם החיילים הבורמזים. Kaneva ניסתה לראיין בסרט מספר מבעלי המניות של חברת Total בנוגע לדעתם על מה שקורה בבורמה, ואולם הם הבהירו לה שלדעתם "אין לערב תעשיה עם פוליטיקה". סנטור בלגי שהתראיין בסרט טען, לעומתם, שהם מעורבים גם מעורבים בפוליטיקה: "לפי אינפורמציה שקיבלנו לאחרונה, Total משלמת 15 מיליון דולר לשנה לממשלה הבורמזית עבור המעבר והאבטחה של הצינור". העיתונאי Doug Steel כתב על הנושא: "הצבא הפר זכויות אדם על-מנת לבצע את הפרויקט. יונוקאל וטוטאל עשו הסכם עם ממשלת בורמה לפיו הצבא יאבטח את הפרויקט. הם היו יכולים לשכור חברות אבטחה פרטיות, אבל אז זה היה עולה להם הרבה יותר כסף".

במאמרו, "ללא נשמה אנושית וללא גוף לאסור", מתייחס גיא אופיר לקושי לתבוע את התאגידים הבינלאומיים על הפרת זכויות אדם בעולם השלישי. הוא מציין שמבחינת המשפט הבינלאומי, האחראית לשמירה על זכויות האדם היא המדינה. זוהי תפיסה שאינה מכירה בתאגידים הרב-לאומיים כשחקנים רלוונטיים ואינה מטילה עליהם את החובה הישירה לשמור על זכויות אדם, גם אם אותם תאגידים חזקים ממדינות. כאשר חלה הפרה של זכויות אדם במדינה מתפתחת, רואה המשפט הבינלאומי את המדינה המתפתחת כאחראית לו. "מכאן נוצר הפרדוקס לפיו מדינות העולם השלישי, אשר על-פי רוב אינן בעלות מסורת דמוקרטית, אמונות על ריסון אותם תאגידים רב-לאומיים מפני פגיעה בזכויות אדם. האבסורד עוד גדל, כשמוסיפים למשוואה את העובדה כי תאגידים רב-לאומיים, לעתים קרובות, מגובים על-ידי מדינות מוצאם, גופים בינלאומיים וכוחות השוק". אופיר מציין, שעל-אף שהתאגיד אינו מוכר כבעל חובות, הרי שבכל מה שנוגע לזכויות, דואג המשפט הבינלאומי לשמור ולהגן על התאגידים בהסכמים המכונים "הסכמי הסחר". אופיר מביא דוג' למקרה ממדינות דרום אפריקה וברזיל, שבתקופה שסבלו ממגפת איידס, פעלו לייצור מקומי של קוקטייל התרופות במחיר מוזל לתושביהם. בתגובה לכך פנו חברות התרופות וארה"ב לארגון הסחר בדרישה להתערב בנושא ולבדוק את חוקיות המעשה על-פי הסכמי הסחר. "כך שבמצב הקיים", כותב אופיר, "הדין הבינלאומי מגונן על זכויותיהם הקנייניות והמסחריות של התאגידים הרב-לאומיים ומנגד אינו מגונן מפני כוחם של תאגידים אלו לפגוע בזכויות האדם של החלשים".

כפי שציינתי קודם לכן, לרבים מהתאגידים יש כיום יותר כוח כלכלי ופוליטי מגופי המדינות שבהן הם יושבים. אולם, יש מדינות שמעמדן שריר וקיים גם ב"כפר הגלובאלי" של ימינו. חשוב לשים לב לעובדה, שהמטה הראשי של כ-90% מהתאגידים נמצא בארה"ב, אירופה ויפן. ולא מקרה הוא, שהאינטרסים של מדינות אלה עולים בד"כ בקנה אחד עם האינטרסים של התאגידים שהן מארחות. עובדה זו יכולה אולי לתת מענה לשאלה מדוע החוק הבינלאומי, מצד אחד, שומר כל כך על זכויותיהם של התאגידים, ומצד שני, מקשה על העמדתם לדין בגין הפרת זכויות אדם. אפשר לראות דרך פעולה זו כ"ניאו-קולוניאליזם", המאפשר לבעלי הון, היושבים במדינות המערב, להקים תאגידים רב-לאומיים באמצעותם הם גוזלים את משאבי הטבע של המדינות המוחלשות ומנצלים את כוח העבודה הזול שבהן. כך משמשת הגלובליזציה כדרך היעילה ביותר להשלטת "הקולוניאליזם החדש": שליטה כלכלית ללא השתלטות טריטוריאלית על המדינות. לסיכום אביא מדבריו של יהודה שנהב. במאמרו, "הכלכלה היא רק השיטה, המטרה היא לעצב את הנשמה", מציין שנהב שההון של הקפיטליזם הגלובלי מנותק מן ההגיון של המדינה, ומבוסס על הפרדה בין הון לעבודה : "הניאו-ליברליזם מקדם את מעמדם של תאגידי ההון הגדול ומצדיק את הפיכתם למיני-מדינות השולטות ומתעמרות בחייהן של נתיניהן. אם במשך מאות בשנים התפתחו במחשבה המדינית תיאוריות של זכויות (למשל זכויות אדם, זכויות חברתיות או אפילו זכויות קולקטיביות), בא הריבון התאגידי ובחסות הניאו-ליברליזם מייתר את מערך הזכויות הליברלי". בהמשך כותב שנהב: "ההון מייצר לו רשתות זרימה עצמאיות המביאות לדה-טריטוריאליזציה של הזירה העולמית וארגון מחדש של המרחב העולמי לפי קווי מתאר שאינם תואמים כל מערך של אחריות ומחויבות פוליטית, של שקיפות או של סולידריות אנושית... אם בעבר גדל כוחה של המדינה עם גידול הטריטוריה הפוליטית, הכוח של הקפיטליזם של ההון גדל ככל שהוא הופך לאקס-טריטוריאלי. הכוח הזה לא צריך לגיטימציה פוליטית. הוא נע בכביש עוקף פרלמנטים, עוקף חוקים, עוקף חוקה, ועוקף את המנגנונים הדמוקרטיים של הפרדת רשויות. זוהי צורה של אימפריאליזם עולמי חדש הנשלט בידי תאגידים רב-לאומיים ומדינות חזקות".