השבוע הוקרנו על המסך הפרטי שלי, בערוץ המסחרי, יותר מדי פרקים מסדרה שממש לא שייכת לעולם המוסרי שלי. סוג של שילוב בין תאוות-כוח מבוססת אגו-טריפ מהול בבחישות בחסות החוק, רשימת חיסול ממוקד בסגנון המאפייה, גניבת-דעת ואחריות אישית בסגנון הקפטן של קוסטה-קונקורדיה, ושקרים כמו שרק פוליטיקה מסחרית יכולה להפיק.
לנוכח התמונות הללו, החלו לרצד בראשי תמונות של זמנים יפים יותר שידעתי בערוץ הזה. ולפתע, כאילו יש מאין, החלו לצוץ מתוך המרקע ששיקף מציאות אנושית מכוערת, דמויות יפות, אמיתיות, נוגעות ללב, מלאות בכנות אמיתית, ורצון כן, לשנות את המציאות המכוערת ולהשיב אותה לימי תהילתה ותפארתה.
ברצף של פגישות שזימנו לי האירועים השבוע, פגשתי אנשים טובים באמצע הדרך שגרמו לי לעצור לרגע, ולהכניס אותם למאגר הרגעים הבלתי נשכחים של החיים. ערוץ החיים שידר במקביל תמונות של רגעים אנושיים עם אנשים, רגעים עם אנשים אנושיים, חיים בערוץ היפה שלהם. ובמקביל, הוציאו שלמה ארצי ואריק איינשטיין את "חוזרים הביתה". זה הרגע שבו אני יודע שאני צופה בערוץ הנכון, כאשר ממש במקרה, שיתוף פעולה של שני הגדולים של הזמר הישראלי, מפיקים שיר שנשמע כאילו הוא מתאר את תמונות חיי השבוע. וואו...!
לכולנו יש במאגר הזכרונות רגעים שננצור בליבנו לעד. מונחים אי שם במעבה הספרייה הפרטית שלנו. חלקם מקוטלגים באלבומי תמונות החיים, חלקם שמורים לעד בצנצנות אטומות על מדפי הריחות המיוחדים, וחלקם כצלילים על גבי הקלטות של רגעים מכוננים. חלקם הם רגעים של מגע אהוב, של פגישה שהעירה משהו עמוק בלב או של פרידה כואבת, חלקם הם רגע של התעלות נפש גדולה, ברגע של שמחה פורצת ממעמקים, וחלקם הם רגעים של עצב גדול שהופיע לאחר פגיעה או אובדן.
שנים רבות של מדיטציה עשויות לפתח את היכולת לראות את הרגעים הללו טוב יותר, ועדיין, למרות השנים, איני יודע לומר אם אני רואה אותם יותר, ואיני מתיימר לדעת את התשובה. אבל, השאלה הזו, תמיד שם, ברקע: מה הופך רגעים מיוחדים לפנינים ששווה לנצור, ומה מבדיל את אלה ששווה לנצור מאלה שרוצים לשכוח?
הבזק של מודעות
השער אל היכל התהילה, של רגעים מכוננים בחיינו, אינו באמת שער. אין רגע קסום שבו נפתחת הדלת ומגיע שליח מיוחד אל הספרן הראשי, זה שתפקידו לתייק את הרגעים המכוננים. אין שלב שבו השליח מניח על הדלפק צנצנת עם ריח, תמונה נדירה, הקלטת אודיו או וידאו ואומר "הגיע משלוח לספריה של..."
השער הזה, הוא, באמת, רק הבזק של מודעות. רגע קטן של חיבור בין מערכת החושים אל התודעה העליונה שלנו. רגע של חיבור בין המציאות וההכרה. פוף! נפתח חריץ קטן של נוכחות בחוויית הבריאה, בהווה, כאן ועכשיו, הבזק קטן של הכרה פועל כמו זרקור של פלאש, רגע נצרב וננצר שם.
לפעמים אנו ערים לרגע הזה, ואז, נדמה לנו שהעולם כולו עצר מלכת. הכל קפא. כמו בסרט הוליוודי המתאר את "היום שאחרי". ברגע כזה, נדמה שהרחובות ריקים מאדם, וכל שניה היא נצח. ברגעים כאלה אפשר להתבונן מסביב ולראות את מה שתמיד היה שם, ומזמן, ואולי אפילו מעולם, לא שמנו לב לנוכחותו.
זה יכול להיות צמח שצבעיו נראים לפתע חדים ומוזרים, או פרח שריחו עולה לפתע ומזכיר משהו נעים מן העבר, ואולי רק צליל מרוחק של ציוץ ציפור, שתמיד הייתה שם כשהשכמנו לעבודה, אבל לא שמענו אותה כאשר מוחנו היה טרוד מדי, ברצף התוכניות של לוח השידורים המתוכננים.
רגע שכולו חיים
המשותף לרגעים הללו הוא שהם נקודות, על גבי רצף הסרט של חיינו, שבהם עשינו "פאוז" לרגע בסרט שבו אנו חיים, והתמונה קפאה. ולפתע, אנחנו שם, במלוא הוויתנו, עם הכרה פתוחה, וחיבור מלא אל הרגע ואל מה שהוא מביא איתו, בלי התנגדות ובלי השפעת האגו, עם ראיה צלולה ובהירה, של הרגע, וכל מה שהוא מביא איתו.
זהו רגע שאינו חלק מהתסריט הקבוע והידוע מראש. הוא אינו חלק ממערך האירועים החזויים, הצפויים, הוא אינו חלק מלוח השידורים המוכתב מראש. הוא רגע שכולו חיים, הוא רגע, שבאמת, רק החיים יכולים להפיק. הוא רגע שנולד מעצמו, בלי כל מאמץ של הפקה, כאשר הבמאי ער ונוכח במציאות, בהוויה. הוא רגע שקורה לפתע, כאשר רעש הרקע, של תוכניות לוח השידורים הכפוי, שכך ונדם.
זהו רגע שקורה כאשר הקריין שבראשנו, זה שמתמצת עבורנו, בשפת הסימנים הפרטית שלנו, את מה שמתרחש על המרקע של הסרט שאנו חיים בו, מפסיק לפתע את רצף הפרשנות שלו, עוצר את ההפרעה הסדרתית הזו לאירועי החיים, ופשוט נותן לחושים להתחבר אל ההוויה.
זהו הרגע שבו אנחנו עם עצמנו, למרות כל המהומה שסביב, הכל עוצר מלכת, גם אם זה לשבריר שניה, כי בערוץ החיים אין לוח שידורים. כשהשידור נפתח, יש את מה שיש.
הבחירה היא שלנו אם לצפות בערוץ החיים
ערוץ החיים משדר את מה שיש. טוב או רע, מצחיק או עצוב, אוהב יותר ואוהב פחות, אנשים שרצית לפגוש וכאלה שממש לא, חברים שמביאים איתם מתכון קבוע לפגישה וזה מה שיפה בהם, או כאלה שכל מפגש איתם הוא חוויה אחרת ודווקא זה מה שיפה בהם.
חתול שמתחכך בך וסיבותיו עימו, עונת שנה שמביאה ריחות אביב או רוחות שרב, טלפון מצלצל מארונית סגורה במועדון הכושר עם רינגטון שמזכיר נשכחות, ארנק שנופל מהיד ושומט מתוכו תמונה של ילד ומציף גל געגועים, מישהו חתך לך את הדרך ושלח אותך לשוליים, רק כדי להזכיר לך כמה שבריריים אנחנו וזמניים כאן, מה שגורם לך לעצור לרגע ולהרים טלפון לחבר יקר שלא דיברת איתו כבר שנה.
ערוץ החיים משדר כל הזמן. היופי שבחיים נמצא סביבנו תמיד. זו בחירה שלנו אם לצפות בו, או לזפזפ לערוצים שבהם הכל מוכתב על-ידי לוח שידורים, יש עורכי תוכניות, מפיקים, שחקנים, מלהקים, מפרסמים, תחרויות מידרוג, שידרוג, מיתוג, קיטלוג, מצלמות נסתרות, קמפיינים של סימוסים, חולבי זמן, מרדדי תודעה ומשטחי הכרה.
ישנה מחזוריות בלתי מודעת בוויתור על ערוץ החיים ובהתמכרות לערוצים המסחריים, וכל רגע הוא שלב (פרק בלתי כתוב בסרט החיים), כל שלב הוא אתגר (מה נכון עבור הפרק הזה), כל אתגר הוא בחירה (איך לבחור בין האופציות), כל בחירה היא איזון (אין שחור ולבן, יש גם אפור ויש צבעים), וכל איזון הוא שילוב (הפאזל של החיים אינו קולאז' - הוא ויטראז'), וכל שילוב הוא שוב: שלב (וחוזר חלילה).