או, או העמדה לדין!

"כשהיא עוד לא בת 14, ניתק פתיל חייה של תאיר ראדה בחדר שירותים בבית ספר 'נופי גולן' בקצרין. הילדה היפה שהחיוך לא מש משפתיה, נמצאה מונחת מתה על מכסה האסלה בתא שירותים צר, חצי ישובה, חצי שרועה ותדהמה קפואה על פניה. תאיר המוכשרת, השחקנית, הרקדנית; תאיר שרצתה להיות מפורסמת כשתהיה גדולה; קיבלה פרסום גדול לאין שיעור ממה שיכלה להעלות בדעתה, בנסיבות טרגיות שהלוואי ולא קרו. תאיר הייתה מפורסמת, אבל תאיר לעולם לא תהיה גדולה. תאיר נמצאה כשגרונה משוסף בשני חתכים גדולים. גם על סנטרה ובמעלה בית החזה שלה נמצאו חתכים ואילו על כפות ידיה ואצבעותיה נמצאו חתכים המכונים פצעי הגנה. פגיעות שנוצרו בעת שניסתה להתגונן מפני סכין שהוחזקה בידו של מופרע שטוף זעם ומוכה אמוק. מטורף תאב דם שחתך גם את פרק ידה לאחר שכבר איבדה את הכרתה. " במילים אלה פותח ד"ר חיים סדובסקי בספרו "לתפור חף מפשע" את אחת הפרשות שהסעירו את מדינת ישראל. פרשת רצח תאיר ראדה והרשעתו פה אחד על-ידי שלושה שופטים, של רומן זדורוב ברצח. ספרו של חיים סדובסקי אינו ספר ידידותי לקורא בהכילו פרוטוקולים של חקירות ודיונים משפטיים לרוב. יש צורך במאמץ רב לצלוח הקריאה המייגעת, להגעה למסקנה החד-משמעית הבאה: או שיש להעמיד לדין את ד"ר חיים סדובסקי על הוצאת דיבת חוקרי זדורוב והתובעת שילה ענבר , או שיש להעמיד החוקרים והתובעת על שיבושים ועיוותים שהביאו להרשעת אדם חף מפשע. אחת משתים, מישהו צריך לעמוד לדין פלילי מעצם כתיבת ספר זה!! כבר בפתיחת ספרו מציין המחבר ש"ההצגה המשטרה החלה ביום 19.12.06 במסיבת עיתונאים מתוקשרת היטב בזמן שיא הצפייה, עוד בטרם סיים זדורוב את סרט השחזור"(עמ' 26). מה יכול להסביר את הלחץ המשטרתי לפרסם את דבר מעצר רוצחה של תאיר רדה? דומה שהתשובה לכך מכילה שני רבדים.ראשית, המצאות תדמית המשטרה בשפל המדרגה לאחר שהאנס בני סלע הצליח לשטות ולהימלט ממנה ב-24.11.06, הגם ונתפס ב-8.12.06 לאחר מאמץ משטרתי רב בו היא הפכה למשל ולשנינה.. שנית, ברמה העקרונית, ההרשעה מסתמכת על ההודאה והחקירה מכוונת להשגה. מכאן גם החקירות לחלץ ההודאה כמו גם הפעלת המדובב. אם אקדים את המאוחר, אציין שמפרשה זו ניתן ללמוד כיצד הפכה ההודאה - "מלכת הראיות" ל"קיסרית ההרשעות" (בלשונו של פרופ' בועז סנג'רו, אליו אתייחס בהמשך). בעקבות המחבר המציין ש"הכתוב בספר נאמן לדברים שנאמרו בחדרי החקירות, בתא המעצר ובעדויות בבית המשפט, בכפוף לתיקוני תחביר ודקדוק, אילוצי עריכה ספרותית מתבקשת ושימוש בשמות בדויים אצל הקטינים", גם אני צועד בשביל טענותיו העובדתיות לכאורה על סמך החומר המשטרתי משפטי הזה. ד"ר (לנטורופטיה) חיים סדובקי פותח את ספרו בחקירתו כעד מומחה ע"י התובעות ומציין ש"שתי התובעות התנגדו שוב ושוב לשאלות הסנגור, כשלא פעם הן פונות אלי ישירות בניגוד למקובל בחקירה ראשית וכשהן עושות זאת בשפה נמוכה ובצעקות. (מציין גם את קוצר רוחו של השופט-י.ב.) הדברים היו חמורים כל כך שהסנגור לא יכול היה להתאפק והעיר שמעולם לא ראה יחס קשה כל כך לעד הגנה כלשהו, שהיחס שמקבל העד תוך כדי ניסיונו להשיב לשאלות הסנגוריה, קשה ורע מהיחס שמקבל נאשם לאחר הרשעתו.(לדברים אגב, אין זכר בפרוטוקול הדיונים משום שהערות כאלה, הן מצד הצדדים המתדיינים והן מצד בית המשפט, אינן נרשמות בדרך כלל ואפילו נרשמות,הן נמחקות)"(עמ' 11). סדובסקי מבקר את התקשורת וכותב שיוסי מזרחי מערוץ 2 שאמר עליו בכתבתו ש"הוא חוקר פרטי ודוקטור, התברר כלא יותר, לדברי גורם בפרקליטות, מאשר סוכן למוצרי חשמל... היום הוא אפילו לא טרח להגיע להמשך עדותו”, וטוען (סדובסקי-י.ב) חד-משמעית על כך ש"הגורם בפרקליטות שוב שיקר ויוסי מזרחי באמצעות ערוץ 2 העביר השקרים לציבור.העד הוא כן דוקטור ( מעיד סדובסקי על עצמו-י.ב), העד סיפר שעזב את החקירות 33 שנים קודם העדות ( לא ברור היכן עבד-י.ב), העד אינו סוכן מכירות ואינו סוכן למוצרי חשמל...העד היה מאוד רלוונטי והעד כן טרח להגיע לבית המשפט.מי שפרסמו דברי שקר, הם הגורם בפרקליטות ויוסי מזרחי. מי שלא טרח להיות באותו יום בבית המשפט ולמעשה מעולם לא ראיתי אותו שם למרות שנהג לדווח לצופי חדשות 2 על מה שאירע בדיונים שלא נכח בהם, הוא דווקא יוסי מזרחי המייצג מסיבה לא ברורה רשת טלוויזיה מכובדת ורצינית"(עמ' 31). את ביקורתו על כתב הטלוויזיה הוא מסיים במילים החד-משמעיות :"ולמען הסר ספק, ראוי לציין שמר מזרחי התקשר אלי בטלפון טרם פרסום הדברים וקיבל את תגובתי. אלא שהוא לא פרסם דבר וחצי דבר מדבריי.סירובו לפרסם את תגובתי ולתקן את השקרים, נמשך גם לאחר שיחת טלפון שערכתי עימו אחרי פרסום הכתבה"(עמ' 31). ככל שחמורים הם דברי סדובסקי,מאידך הם יכולים להיות הסבר לפגיעותו שהביאה ל"מסע הצלב" שלו. לכן יש לא רק לברר טענותיו, אלא גם להעמידן בהקשר הרחב של ההרשעות. פרשת ברנס אינה הפרשה היחידה הידועה של חף מפשע שהורשע. היו מקרים נוספים, ומיכאל רז שעסק רבות בחפים מפשע שהורשעו, מציין בספרו דמי אחיך, על שלטון הקליקות ובעיית הצדק במדינת ישראל (הוצאת המחבר, 2000) בשער הראשון את: פרשת ברנס, פרשת נאפסו, פרשת מע"צ, פרשת בנגייב, ופרשת אל עביד (על חפותו,תחת הכותרת החד-משמעית כתבו עמיר רפופורט ואריאל ליבנה "חף מפשע" תחקיר מקיף , מעריב מוסף פסח 12.4.2006). נעמה לנסקי כתבה על פאבל סמירנוב שהואשם והודה ברצח סרגיי דבורקין." הכול נראה סגור, עד בוקר אחד, הנרצח הרים טלפון והודיע שהוא חי וקיים"("האיש שלא היה",מגזין העיר, 27.1.2005). לפרשיות אלו ניתן להוסיף גם את פרשת דני כץ ודפנה כרמון שעל האחרונה יצא באחרונה הסרט מערבולות.

בצדק מעלה סדובסקי את שאלת המניע לרצח. לדעתו יכול להיות אחד מעשרת הבאים לכך: בצע כסף רווח אישי,סקס, פחד מהנרצח מסיבה כשלהי, התקף זעם מסיבה כלשהי, נקמה, קנאה, שנאה, מעשה פולחן, ריגוש חולני, כבוד (עמ' 42). אולם כבר בנקודה משמעותית זו הוא מעלה סימני שאלה להיתכנות שמדובר בזדרוב, באשר אף אחד לא התאים למעט אפשרות של התקף זעם "אלא שמניע התקף הזעם מחמת קללות ודרישת סיגריות, נפל מיד אחרי מסיבת העיתונאים של המשטרה והפרסום על ההודאה והשחזור של רומן. זעקות הוריה של תאיר שטענו בתוקף שתאיר מעולם לא עישנה ולא נהגה לקלל, נשמעו בקצווי הארץ...לנוכח התשובות השליליות (שלא עישנה או קיללה-י.ב.) הפך המניע לרצח של רומן מהתקף זעם לנקמה. לכאורה נקם בתאיר בגלל התעללות מינית שחווה בילדותו, התעללות מינית שנעשתה בו כביכול על-ידי ילדות בנות שמונה(!) (עמ' 42). סדובסקי טוען שגרסה זו לא הוכחה, ובאירוניה מציין ש"רומן (מסר) את ההודאה האחרונה שלפיה נקם בילדה בת 14 כמעט, שחרחורת ממוצא מזרחי שהזכירה לו ילדה אוקראינית בלונדינית בת 8 שהתעללה בו עשרים שנה קודם"(עמ' 99).

כאן נשאלת השאלה: מה היה המניע לרצח? הייתכן רצח ללא מניע?

בשלב מסוים בשיחה עם המדובב אומר זדורוב את המשפט הבא בעקבות הבעת רצונו לרענן את זכרונו להיות בטוח שהוא אכן אחראי לרצח, שהוא מבין שיש ראיות חזקות הקושרות אותו אליו "לכן אני מבקש עזרה אצל מהפנט. אם אני אכן בצעתי את זה אני אשא באחריות"(עמ' 136). כאן עולות שני שאלות: הייתכן אומנם מצב שזדורוב אינו זוכר את עצם הרצח? והאם יתכן שאדם הרוצה לברר אם הוא הרוצח ובקשתו אינה נענית?! האם עובדה זו מצביעה דווקא על אשמתו?

לרומן הייה דווקא אליבי לגבי הזמן בו אירע הרצח. "הוא היה בשער בית הספר ליד שני השומרים, משם שוחח עם המעביד שלו. שם המתין עוד מספר דקות עד שיגיע מעבידו אל השער וימסור לו דבק לקרמיקה ואז בשעה 13:32 לערך, חזר למבנה בית הספר, למקלט בו עבד. זהו אליבי מוצק".(עמ' 76). ואכן על-פי תדפיסי חברת הסלולר, שוחח רומן "עם המעביד שלו בהיותו בשער בית הספר בשעה 13:23:09 ואז המתין שם עוד מספר דקות"(עמ' 77). סדובסקי מביא דיאלוג בין שני חוקרים (יעקב מלכא ויוסי זמואלסון) שהוקלט שלא במתכוון, בעת שזדורוב שישב מולם היה עסוק בכתיבת אירועי יום הרצח:"יוסי...תראה, הוא כבר הדף את הזמנים שלא מסתדרים. יעקב:לא מסתדר וזה...זאת בעיה! יוסי: כן, אז לך תדע, אולי...תסתכל. אולי זה לא מתחיל בזה, אולי זה מתחיל באחד ושלושים, ואז הכול מסתדר. יעקב: באחד ושלושים...? הוא חזר לבית הספר באחד ועשרים, אחד ועשרה...יוסי: אחד ועשרים, אז הוא נכנס לשמה, הוא מתחיל לעבוד ואז הוא אומר, יאללה בוא נלך נגמור עם זה שמה...אם אני כבר עובד, אני אגמור שמה. יעקב:אבל הוא היה...כשהוא עבר באחד ועשרים, הוא היה חייב(!) לראות את כל הילדים האלה שמה.יוסי: נכון.יוסי: נכון. יעקב: והוא לא רואה...ושם הרבה(!) ילדים. יוסי: אז זה...אז זה לא! חייב להיות, זה חייב להיות אחד ועשרים!"(עמ' 76). הספר משופע בצילומים,שחלקם משמש פוטנציאל לחקירה נוספת. כך למשל יש בעמוד 202 צילומי טביעות נעל חלקיות, על האסלה, על :מיכל ההדחה, קורת הקיר , הרצפה. בעדותו אומר רפ"ק אזולאי ש"היו שם נעליים שלא היו קשורות לנאשם, חלק מהטביעות איננו יודעים למי שייכות ולא הצלחנו לאתר את זוגות הנעליים לאחר הרצח. לא הצלחנו גם לגלות למי שייכות הטביעות על האסלה ועל הקורה"(עמ' 203).

מה משמעות השערות שנמצאו?

רפ"ק חניתה גרנט שהוזמנה מטעם ההגנה "קבעה לאחר השוואה במיקרוסקופ, שבכף ידה של תאיר נמצאו שערות כהות וארוכות שאינן שייכות לרומן או לתאיר. מהשוואה עלה שמדובר בשערות זרות השייכות קרוב לוודאי לרוצח"(עמ' 340). בהערת אגב יש להעיר שהמחבר העלה ביחס לטענות התביעה ביחס לשערות את ההשערה ש" לארה"ב נשלחו בטעות או במכוון, שערותיה של תאיר עצמה ולכן התקבלה התוצאה שאלו שערותיה של תאיר"(שם). סדובסקי טוען שנמצאו שערות רבות בזירת הרצח ולפי אורכן הוא סבור שהן " מהוות גם הן ראיות לכאורה ומעידות על שני תוקפים-ות לפחות". לכך הוא מוסיף העובדות הבאות:"טביעות נעלים טבולות בדם נמצאו זרועות על רצפת התא שבו נמצאה תאיר, מהאסלה ועד דלת התא. חלקי טביעות נעל נמצאו על האסלה, על מיכל ההדחה ועל קורת הקיר. טביעת נעל אחת ליד הקיר מימין, נמצאה ברורה למדי. מספרה 36 או 37 , מידה של נער או נערה והיא איננה טבעית הנעל של תאיר"(עמ' 44 ובו גם תצלום טביעת הנעל האחרונה). סימני הפגיעה בתאיר כשלעצמם מהווים ראייה חשובה. ועל כך נכתב:"סגן ניצב בדימוס אלכס פלג, כיום חוקר פרטי,פעל מטעם עמותת "לאן" ( למניעת אלימות נוער), עבור הוריה של תאיר. פלג היה זה שגילה שהסכין שאיתה בוצע הרצח הייתה סכין משוננת ולא סכין יפנית כפי שסברו חוקרי המשטרה"(עמ' 374). זדורוב עבד עם סכינים יפניות ולא סכינים משוננות... לקבלת התמונה המלאה יש לבחון העדויות הקשורות להתנהגות תאיר המשליכות ישירות על ההיתכנות שזדורוב הוא הרוצח. למשל "בידי המשטרה יש גם עדויות המספרות שבשיעור האחרון שלמדה קודם שנעלמה, נראתה תאיר מדוכדכת ועצובה ואף ביקשה מהמורה לשבת בצד. ולא זו בלבד אלא שתאיר כאילו הזהירה מפני מותה המתקרב...בידי המשטרה מצויה עדות המספרת שתאיר אמרה למורה בכיתה שהיא פוחדת מהמוות ומבט מוזר היה בעיניה. וכי כמה ילדים אומרים למורה שהם פוחדים למות? וכמה מהם באמת נרצחים, שעה לאחר שאמרו זאת?"(עמ' 15). כשנפרדה תאיר מחבריה הלכה לשירותים ומאז לא אותרה אלא רק גופתה. בנקודה זו חשוב הממצא הפתולוגי ש"שלפוחית השתן של תאיר ריקה ומכנסייה נמצאו יבשים, ברור שלא נכנסה לשירותים לעשות את צרכיה, כפי שהניחו חוקרי המשטרה. לפיכך קיימת אפשרות סבירה שרבקה נוימן ( כל שמות הילדים הינם בדויים-י.ב.) הייתה זו ששלחה את תאיר לשירותי הבנות, אל המלכודת שאליה תאיר רצה בשמחה כדי להתפייס עם מי שאיתם ככל הנראה הסתכסכה"(עמ' 57). זאת ועוד, מתברר שבסוגיית הרוצחים האפשריים של תאיר קיימות עדויות התומכות בכך. .בחקירת אזולאי ע"י הסנגור מעלה האחרון מספר טענות על ראיות, החייבות להדליק אור אדום לגבי זהות הרוצח-ים. " אני מציג בפניך מסמך מאתר ההנצחה שהוקם לזכרה של תאיר ז"ל באינטרנט ובו כיתוב שאומר- ברוך שפטרנו, מתחילה עם גדולים וזה מה שקורה- האם בדקתם מי עומד מאחורי הכיתוב הזה?". ומה יאמר לגבי הטענה הבאה?"אני מפנה אותך לזיכרון דברים מיום 10.12.06 של רס"ר וענונו לפיו זוג הורים מקצרין התארח בפתח תקוה וסיפרו שבנם הלומד בכיתה ח', סיפר שהוא יודע בוודאות מי הרוצחים. שני הנערים מכיתות י' ו-י"ב, הנער איים להתאבד באם ימשיך להישאל לגבי זהותם. מה עשיתם בנושא, ניסיתם לאתר את הנער הזה?". ומהי התשובה - "לא הצלחנו לאתר את הנער הזה,הבדיקה המעמיקה שעשינו לא העלתה דבר", נע העד אזולאי באי נוחות במקומו. וזה לא הכול."אימא של המנוחה, הגב' אילנה ראדה, דיווחה בתאריך 11.12.06 על נער שהתקשר למוקד העמותה "לאן" ומסר לקלדנית שהוא יודע מי הרוצח, ממשיך הסנגור," אתם הגעתם למוסר ההודעה הזו?". ומהי התשובה –"למיטב זכרוני לא הגענו ספציפית למוסר ההודעה, ניסינו לאתר את מס' הטלפון, נעשו פעולות, למיטב זכרוני לא הגענו אליו", משיב אזולאי. הסנגור ממשיך ואומר:"מתשאולה של הנערה ורדה נחמני (כל שמות התלמידים הינם בדויים-י.ב) עלה כי היא ביקרה בשעה 30 : 13 בשירותים, בזירת הרצח, ונתקלה בבחורה עם שיער מתולתל שאיננה מוכרת לה. האם עשיתם משהו כדי לאתר את הבחורה המתולתלת הבלתי מוכרת הזו, קלסתרון, או משהו אחר?". ומהי תשובת העד אזולאי על אותה נערה בלתי מוכרת ?,"יש הרבה תלמידות עם תלתלים, יש הרבה תלמידות שמשתמשות בשירותים...לא נעשה קלסתרון...כי לא היה צורך בקלסתרון"(עמ' 221). סדובסקי סוקר בספרו התנהגות ועדות תלמידים שונים ומסכם כלהלן דבריו:"עשרים וחמישה שמות של מעורבים אפשריים. אבל ככל שידוע, אף אחד מהם לא מסר דגימת דנ"א. אף אחד לא מסר טביעת אצבע. אך אחד לא מסר את נעליו. אף אחד מהם לא מסר דוגמה משערותיו. תדפיסי הטלפון שלהם לא נבדקו, גם לא הדיסקים הקשיחים של מחשביהם. כלום!"(עמ' 63).

בעייתם המרכזית של החוקרים בהרשעת זדורוב הייתה לטענת סדובסקי היה האליבי שהיה לו לרגעים הקובעים. מול הראיות שיש, גורס סדובסקי חד-משמעי "אבל למעשה אין אפילו לא סימן אחד קטנטן בכתמי הדם על המכנסים שהמומחה יכול באמת לשייכו לנעל של רומן ולכן הוא לא נתן לאף אחד הסמנים ציונים כמו "סבירות גבוהה" שזאת נעל"(עמ' 276). אולם "על סוליות נעליו של רומן, או בכל מקום אחר אליהן, לא נמצא אף לא חלקיק מיקרוסקופי של דם, מה עוד שלא ספק, ברור שנעלים אלה לא עברו ניקוי מסוג כלשהו"(עמ' 277). אם ראיות הן יסוד חשוב בחקירה, כיצד יש להתייחס, אם לא בפליאה רבה, לטענת סדובסקי הבאה: ובהנחה שטענתו נכונה: "קשה גם להבין את ההחלטה התמוהה לפתוח ללימודים את בית הספר, זירת הרצח להזכיר, כבר למחרת הרצח.החלטה שנפלה כמעט 3 שעות קודם שפונתה גופתה של תאיר מהשירותים.לא ברורה גם ההחלטה המוזרה בלשון המעטה להרוס ולהחליף את חדר השירותים כולו, קודם שנעשו כל הבדיקות המאפשרות זיהוי דם סמוי וקודם שהתאפשר לצוות ההגנה של זדורוב לבדוק את הזירה"(עמ' 51). וכיצד יש להתייחס לטענת הדם שנמצא על כבל של זדורוב, שלא היה למעשה אלא תרגיל חקירה? הקריאה בספר מעלה, מעבר לשאלת חוקיות תרגיל החקירה, שככל הנראה האפשרות שהעלה זדורוב לטענת החוקר אזולאי, שהתלכלך בדם שראה בשירותי הבנים, היא עדות המבלבלת אירוע שהיה שבוע קודם לרצח (עמ' 92). לגבי שינוי גרסות זדורוב בנושא הדם, נטענים הדברים החמורים הבאים:" רומן לא ידע שלא נמצא אף חלקיק מיקרוסקופי של דם על בגדיו או חפציו, הוא לא ידע שחוקריו משקרים לו כחלק מתרגילי החקירה המותרים בחוק, הוא האמין ששוטרים אינם משקרים ולכן הלך ושינה את גרסאותיו במאמץ להסביר את כמות הדם הנכבדה שנמצאה לכאורה על חפציו"(עמ' 93). לא פחות מעניינת מכך הטענה כנגד המומחה לנעלים של המשטרה ש"לא ניסה להסביר כיצד יתכן שנעליו של רומן נותרו מלוכלכות לאחר שהוא כביכול ניקה אותן וכיצד קרה שלא נמצא הדי- אן-איי של תאיר ראדה על הנעליים של רומן בעוד שהדיי-אן-איי של רומן עצמו דווקא כן נמצא עליהן בשפע, גם אחרי הניקוי לכאורה" (עמ' 382).

בטרם אגע בשחזור עצמו יש להפנות תשומת הלב לתצלום שמביא סדובסקי (עמ' 236) - הודעת האזהרה המודבקת על חדר השירותים ועליה בצדק הוא טוען "למעשה לא מובן מדוע המודעה מודבקת על הדלת, שבועיים לאחר הרצח.ואפילו נניח שעדיין היה בה צורך, אין ספק שלמען שמירה על שחזור נקי,היה על מנהלי השחזור להסירה קודם השחזור ולהחזירה לאחר שיסתיים. האם יתכן שהייתה סיבה להשארת המודעה? האם הושארה במכוון כדי שרומן יוכל להבחין בה?"(עמ' 236). השחזור עצמו ,לאור הטקסטים והתצלומים שמביא המחבר, יכול לקבל רק כותרת אחת " ביום" (פבריקציה). על השחזור כותב סדובסקי את הדברים הבאים, שאינם דורשים כל הסבר:"אמנם רומן ביקש להמשיך לעלות למעלה ואף אמר זאת בקולו כשהפנה את אנטולי ימינה כדי להמשיך במעלה המדרגות, אלא שרומן שגה. הוא היה צריך להפנות שמאלה. מסתבר שהוא פשוט לא ידע היכן השירותים שבו נרצחה הילדה. שחדר השירותים שבו נרצחה הילדה, נמצא בקומה שנייה. אלא שעבור רומן הקומה השנייה היא הקומה העליונה ולו רק משום שהתקרה של הקומה הראשונה מהווה את הרצפה של הקומה השנייה, הלא זו הקומה העליונה. אולם עבור החוקרים, דווקא קומת הביניים שבה נמצא חדר השירותים בו נרצחה הילדה, היא הקומה השנייה. כל צד רואה תמונה אחרת בעיני רוחו"(עמ' 230). בשחזור " שגה רומן ולא הדגים את המנוחה שרועה על מכסה האסלה וראשה מונח על מיכל ההדחה כפי שנמצאה, כי אם הראה שנפלה על הרצפה בין האסלה לבין הקיר כפי שניתן לראות בתמונה השחזור"(עמ' 180). החוקר סשה מביא דברי רומן על מצב שערותיה של הילדה ואומר:"נראה לי שזה היה כמו שהן עושות, משהו כמו צמה...", בעוד שהוא היה פזור"(עמ' 181). האם משקף השחזור את הממצאים? סגן ניצב בדימוס אלכס פלג,המשמש כיום חוקר פרטי, שהיה בעברו ראש מעבדת המז"פ הניידת של ת"א, מסכם במילים הבאות הסוגיה:"מניסיוני נראה לי כאילו מישהו ביים את השחזור.הוא( זדורוב) לא ידע להצביע על החתך העמוק בפרק ידה השמאלית של המנוחה, הוא לא ידע על נייר הטואלט הספוג בדם שנמצא בתוך האסלה, הוא הראה קפיצה מעל הדלת בעוד שהעקבות מראות מסלול בריחה שונה של הרוצח, הוא לא ידע כיצד נפגעה המנוחה בגרונה והוא לא ידע כיצד ואיפה נמצאת המנוחה"(עמ' 375). סדובסקי מסביר שרומן ניסה לרצות את החוקרים בשחזור כי האמין שבעקבות זאת יוקל עונשו, אך זה לא עלה בקנה אחד עם הממצאים. הוא " התעקש שהילדה נפלה על הרצפה וטען שמיד לאחר שחתך את גרונה נמלט מהמקום כשהוא יוצא מבעד לדלת התא ונועל אותה מבחוץ. הטעות תוקנה בשחזור, כשהתברר שלא ניתן לנעול את הדלת מבחוץ, אלא רק מבפנים. ואז הוא שינה את דעתו והדגים קפיצה מעל הדלת אל דלת השירותים, ושוב שגה בעצם, משום שהרוצח קפץ דווקא מעבר לקיר אל התא הסמוך"(עמ' 182). זאת ועוד בתצלומים המובאים מהשחזור נראה זדורוב עומד בפתח אחד מתאי השירותים בהדגימו דקירה בשוטרת המגלמת את תאיר ראדה הניצבת עם צידה הימני אליו. סדובסקי מביא עדות רופא המשפטי חן קוגל :"שלא ניתן לבצע החתכים שנמצאו בגופת הילדה, אלא רק עם יד שמאל וכשהרוצח עומד מולה, מלפניה ולא מצידה או מאחוריה.זאת ועוד , הפגיעות לכאורה שאותן הדגים רומן בתמונות אלה מהשחזור, לא נמצאו כלל על גופת הילדה"(עמ' 240).כהמשך לטענה זו מובאת בהמשך הספר טענת ד"ר קוגל "שהרוצח אחז את הסכין ביד שמאל, בעיקר בגלל החתכים שיצרו את משולש העור שבקודקודו מעין חוט עור דקיק"(עמ' 380).

לאורך כל הספר מציין סדובסקי עברות שעוברים החוקרים בעיקר, במהלך חקירותיהם ועדויותיהם. לאור השמדת הבגדים, שלא היה עליהם דם (במסגרת החיפוש אחר מכנסי זדורוב) הוא מציין שמדובר בשמונה ארגזי בגדים משומשים "דבר העשוי להוות ראיה בהליך שיפוטי, והמשמיד ראיה, דינו מאסר חמש שנים ועבירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין האוסר על שיבוש מהלכי משפט ובכללם גם שיבוש הליכי חקירה. עבירה שדינה- חמש שנים"(עמ' 96). בחקירה מיום 19.12.06 אומר החוקר סשה לאחר שהוא שואל את רומן על הלבוש של תאיר בחלק העליון, וכשעונה זדרוב " לא זוכר, גם שם היה משהו בגוון של ג'ינס, אולי יותר בהיר...ירוק יותר בהיר, אני לא יודע", אומר לו החוקר: "מזמן רמזתי לך...", ובצדק מעיר על כך סדובסקי ש" סשה מודה במה שאסור היה לו לעשות"(עמ' 177). זאת ועוד, מקריאת הפרוטוקולים עולה שהחוקרים כיוונו את זדורוב לקבלת התשובות "הנכונות", ובכך סללו הדרך לתזה בה חפצו, ולא לגילוי האמת האובייקטיבית. כך למשל בחקירה ביום 18.12.06 אומר החוקר: יוסי זמואלסון:"אז תספר כמו שצריך, לא מה שהיה! (עמ' 102). במקרה מסוים החוקר יורם מדגים לזדורוב בעת החקירה את האפשרות שרצח את תאיר כשנעמד מאחוריה ומשסף את גרונה, וזדורוב חוזר על תנועת השיסוף, כפי שניתן ללמוד מהתצלומים בעמ' 187, 188. נצ"מ שי , בעדותו בבית המשפט בתגובה לשאלת הסנגור (הנוגעת לעובדה שבשחזור שגה רומן בתיאור מיקום ותנוחת הגופה), אומר:"ככל שהשגתי מגעת, מהשחזור כפי שראיתי אותו במועד אחר, אני מדגיש, את הקטע הזה הרי מלכתחילה לא ראיתי, אני צפיתי בסרט שבית המשפט טרם צפה בו ומתוך צפייה באותו סרט, ככל שהשגתי מגעת, הוא תיאר את נפילת הגופה של המנוחה בדיוק למצב שבו היא נמצאה". ועל כך מעיר סדובסקי "מכיוון שהילדה נמצאה שרועה על האסלה ואילו רומן תיאר בשחזור מצב שלא אירע והראה את נפילת הגופה על הרצפה בין האסלה לקיר, אזי ברור שככל שהשגתו מגעת, מציג נצ"מ אברהם שי מצג שווא בפני בית המשפט.ומכוון שהתשובה עשויה הייתה לתרום להכרעת גורלו של התיק לכאן או לכאן, אזי אין ספק שתשובה זו של נצ"מ בדימוס שי מצויה לכאורה בקטגוריה של עדות שקר לפי סעיף 237 לחוק העונשין, שהעונש עליו הוא מאסר של עד 7 שנים"(עמ' 228). ומה יאמר על עדותו של החוקר אזולאי בבית המשפט בעניין עצירת זדורוב באחת הקומות בעת השחזור כמענה לשאלת הסנגור אם קיבל הנחייה לעצור וממי, ועונה –"אני חוזר ואומר, הנאשם דיבר רוסית, אנטולי דיבר רוסית,אני לא מבין רוסית. בנקודה הזו האחראי אמר לי לעצור, אז אני עצרתי." וסדובסקי ממשיך ומציין ש"עובר השוטר אזולאי שוב על סעיף 237 לחוק העונשין, דהיינו עדות שקר שהעונש עליה הוא שבע שנות מאסר. שהרי הבלש יודע היטב שמה שעצר אותו היא היד שהונחה על חולצתו האדומה ובלש אלדד חדד שנדחק לפניו, לכאורה כדי לפתוח את האזיקים"(עמ' 248. ניתן ללמוד מהתצלום בעמוד זה). אלדד חדד הוזמן ע"י ההגנה ותשובותיו הפתיעו גם את התביעה. לשאלה מי נתן-הוראות ביצוע הוראות בשחזור הוא עונה "זה היה ראש צוות, ראש צח"מ, היו בוקר ואזולאי", וסדובסקי מעיר שעד כה לא נאמר במשפט שבשחזור נכח מי שהכיר את זירת הרצח "והנה לפתע פתאום אומר העד שראש הצח"ם בתואר סנ"צ בוקר וראש הצח"מ בפועל רפ"ק אזולאי דווקא כן נכחו בשחזור"(עמ' 250). כדי לעמוד על האבסורד בתשובתו לשאלה "מה אתה אומר על הסימון הזה?", שנשאל ע"י הסנגורית, הוא עונה "איפה אני מסמן לו? יכול להיות שדיברתי איתו ונגעתי בו", אך התצלום שבספר ( עמ' 251) שווה אלף מילים, ובצדק ניתן להבין מדוע בהמשך כותב סדובסקי ":מה שלנוכח התמונות הברורות מעלה חשד לעבירה על סעיף 237 לחוק העונשין שעניינו מתן עדות שקר"(עמ' 251). אחד החידושים שהונהגו בחקירה הפלילית הינו הצילום בווידאו. אולם מתברר שיש פערים בין התמליל שתמלל חיים סדובסקי עבור ההגנה לבין התמליל המשטרתי (עמ' 209- 211), ומכאן הטענה בעקבות ההשוואה ביניהם "שהפרקליטות הגישה תמלול מעוות ולא מדויק. של הדברים שנאמרו בחדר החקירות". זאת ועוד "מכיוון שהתמליל שתמללה המשטרה הוגש עוד קודם לבית המשפט על-ידי התובעת ענבר, ובהנחה שידעה שהתמליל חסר ולא מדויק, ובמיוחד כשמדובר בראיה קריטית, אזי היא עברה לכאורה על סעיף 238 לחוק העונשין הפלילי שענינו בידוי ראיות ולפיו בין היתר, המשתמש ביודעין בראיה בדויה בכוונה להטעות רשות שיפוטית, דינו- מאסר של חמש שנים." סדובסקי מדגיש בקשר לתמליל נקודה חשובה:"לתמליל זה שמעורבים בו רומן זדורוב, רפ"ק יורם אזואלי והבלשים ראובן אזולאי ואלדד חדד,יש חשיבות רבה במיוחד. מקריאת התמליל מובן שרומן זדורוב מבקש להימנע מלצאת לשחזור, משום שלא רצח ואינו יודע כיצד התבצע הרצח...אפשר גם להבחין כיצד רפ"ק אזולאי מאיים על רומן שישתף פעולה וכיצד הוא מזהיר אותו שיספר את מה שסיפר בחקירה, במקום להזהיר אותו לומר רק את האמת"(עמ' 208).

לעמידה על התחלואים המערכתיים הקיימים, מן הראוי לתת פתחון פה גם לשופט (לשעבר) שלי טימין שאמר לאחר שפרס מכס המשפט את הדברים הבאים ובזו הלשון :"יש שופטים שלא מכירים את המילה זיכוי. ברגע שהם רואים כתב אישום הם יכולים כתב לכתוב את גזר הדין. אני מכיר שופט שהיה מקבל את התיק, ועוד לפני הקראת כתב האישום כבר התחיל לנסח את פרטי כתב האישום בהכרעת הדין, כשברור לו כבר שמדובר בהרשעה. פעם אמרתי לשופט בהרכב שיש בעייתיות בראיות בתיק. אפילו לא דברתי על זיכוי, הוא אמר לי – אתה יודע מה יעשו לנו אם נכתוב זיכוי?". מי שלא מאמין שאלו הם דברי טימן, שיקרא בעמוד 68! מהמיקרו למאקרו. אכן אחוז ההרשעה אינו סביר. מתברר שבשנת 2005 "הורשעו בבתי המשפט 43,803 בני אדם ובסך הכול זוכו 0.1% מהנאשמים.נתונים אלו חזרו על עצמם גם בשנת 2006 שאז הורשעו בדין 42,671 בני אדם וזוכו גם כן, 0.1% מהנאשמים"(עמ' 70). הייתכן שהשופטים לא טעו והרשיעו גם חפים מפשע? האם יכול להיות שהם ניחנים בתכונות המאפשרות להם לא לטעות ובניגוד לאפשרות הטעות של : רופאים, מהנדסים,וחוקרים?

בהסבירו הרשעת השווא של זדורוב טוען סדובסקי שהיא נבעה מחמשת הגורמים הבאים: התנהגות בלתי הולמת של אנשים מתוך רשויות החוק, שימוש במדובב (בדרך כלל עבריין שעשה עסקה עם המשטרה), ראיות פורנזיות שגויות, זיהוי שגוי של עדים והודאות שווא (עמ' 383). דומה שלהודאת זדורוב (שחוקריו גרמו לו להאמין באשמתו), יש תפקיד מרכזי בהרשעתו ובספרות המשפטית היא זוכה לעמוד במרכז דיון ביקורתי.

להודאות השווא, המחוזקות בדבר מה נוסף, כמו שחזור בווידאו, יש משקל רב בהרשעת אדם. זהו דיון עקרוני, שבמקרהו של זדורוב התנהל בתקשורת בין התובעת שילה ענבר לבין הפרופ' למשפטים בועז סנג'רו. עקב חשיבותו להרשעת זודורוב, אביא הטענות בליווי הערות על סמך ספרו של סדובסקי. פרופ' בועז סנג'רו פרסם ביקורת על גזר הדין המרשיע את זדורוב ("האומנם זדורוב אשם?" הארץ מיום 26.10.2010) ובעקבות זאת פרסמה התובעת שילה ענבר מאמר תחת הכותרת "אשם בלא ספק" (הארץ מיום 2.11.2010), בו טענה ש"אין ממש בטענה, שהכרעת הדין מבוססת על הודאה ועל טביעת נעל. היא מבוססת על ראיות חיצוניות רבות נוספות, בהן השקרים הרבים של הנאשם בעדותו, דברי הנאשם לאשתו בערב שלאחר הרצח ובטרם שמע פרטים על אודותיו ממקור חיצוני, כי "ילדה נפלה בשירותים", העובדה שהנאשם השליך את המכנסים שלבש ביום הרצח ומסר למשטרה תיאור שקרי שלהם, העומד בסתירה לעדויות בני משפחתו, עדות פסיכולוגית בית הספר, שראתה את הנאשם זמן קצר לאחר הרצח מתנהג התנהגות חריגה ונסערת". ביחס למניע כותבת ענבר "הרי שבית המשפט קבע הפסק הדין, שאף שמניע אינו אחד מיסודות העבירה, ואין נטל על התביעה להוכיחו, הוכח בתיק זה שהנאשם, שהנו אדם אלים, בעל סף גירוי נמוך ודעות גזעניות, סבל קשות מיחס החברה הישראלית והשפלות מצד תלמידי בית הספר, ופרק את זעמו על המנוחה". עוד היא טוענת שהחקירות "תועדו בווידאו לכל אורכן",זדורוב לא תודרך ע"י חוקריו. זאת ועוד, זדורוב ידע פרטים מוכמנים שלא יכול היה לדעת מחוקריו ומביאה כדוגמה "ידיעתו של זדורוב, שהמנעול הספציפי של דלת התא שבו נמצאה המנוחה היה שבור כך שהיה אפשר לנעול את הדלת רק מבפנים.הוכח, שהחוקרים עצמם לא ידעו פרט זה בעת שמסר אותו זדורוב, ולא יכלו להדריכו". ביחס לממצאים בזירה גורסת הפרקליטה " בניגוד לטענת סנג'רו, שלא ניתן לראות את ההתאמה, השופטים מציינים שראו במו עיניהם את ההתאמה בין סימני הדם לנעלי הנאשם". פרופ' סנג'רו, "אינו נשאר חייב". ביחס לטענת הפרקליטה על שקרי זדורוב, כמו גם עדות הפסיכולוגית הוא מעיר שאין מדובר בראיות היכולות לשמש "סיוע להודאה" –"משום שהן באות מפי הנאשם עצמו...צריך לזכור שזדורוב לא הואשם בעדות שקר, אלא ברצח. לא כל השקרנים הם רוצחים....כפי שאושר בפסק הדין, חוקרי המשטרה שקרו לזדורוב שיש בידיהם ראיות רבות המוכיחות את אשמתו, לרבות אפילו ראיות מדעיות. בסיטואציה שכזו, לא רק שגוברת הסכנה להודאת שווא, אלא אף צפוי הנחקר לשקר כדי לנסות להרחיק עצמו מזירת הפשע". ומה לגבי עדות הפסיכולוגית?-"התובעת שכחה", מתריס בצדק סנג'רו "שתחילה העידה הפסיכולוגית כי ראתה דווקא את גנן בית הספר, וכי עובדת ניקיון שהכירה את זדורוב העידה שפגשה בו לאחר שעת הרצח ושהתנהגותו הייתה רגילה ובגדיו לא היו מוכתמים". לגבי המניע מסביר סנג'רו ש"גם לתובעת מפריע שלא נמצא מניע למעשה. ולכן היא כותבת שנמצא שהנאשם אלים", ובבררו את טענת האלימות הוא ממשיך וכותב "ראוי לציין שה"ממצא" הזה מבוסס במרחב ובזמן- על ריב בין זדורוב לבין אחיו לפני למעלה מעשור, עוד באוקראינה,ולא על עבר פלילי כלשהו". ומה לגבי הדרכות המשטרה את הנאשם? פרופ' סנג'רו גורס ש"קשה לקבל ש"כל טענותיו להדרכות, שהתבססו על החקירות המתועדות, נבדקו והופרכו". ברשימתי הקודמת ציטטתי הדרכה מדהימה של ראש צוות החקירה, וכאן אוסיף אחת נוספת מתוך פסק הדין:" אכן, אזולאי נראה מדגים את תנוחת המנוחה כפי שנמצאה...כאשר הנאשם מעולם לא תיאר פרט זה במלואו". בנושא משקל טביעת הנעליים "שביצע המומחה השוטר כאל "ראייה מדעית שמשקלה רב, בדומה לטביעת אצבע(!)", כותב המשפטן הדברים החד-משמעיים הבאים:"הריני זורק לעברה (של התובעת-י.ב) את הכפפה: אם תשכיל להצביע על ספרות מדעית התומכת בטענה זו, אסיר בפניה את הכובע ואפסיק ללמד דיני ראיות. בינתיים,נראה שהיא מתבססת אך ורק על מומחיותו הפלאית הנטענת של המומחה השוטר". על מעמדה של ההודאה כשלעצמה, כותב סנג'רו הדברים הבאים:"גם הניסיון המצוטט של אחד השופטים לקבוע שלא מדובר בהרשעה על סמך הודאה, איננו משכנע, משום שהראיות הנוספות עליהן הוא מצביע אינן עצמאיות וכוללות את השחזור ( שאינו אלא המשך ההודאה) ואת שקרי הנאשם". לגבי הסיוע להודאה, נזקק סנג'רו לדברי השופט ניל הנדל בפסק הדין בפרשת וולקוב " שלפיהם מול "הדבר מה נוסף" התומך בהודאה, הכרחי לתת משקל משמעותי גם ל"דבר מה חסר" ול” דבר מה סותר". כפי שהראיתי ברשימתי הראשונה, כאלה נותרו כה רבים ללא הסבר, עד כי לא ניתן לקבוע שאשמתו של זדורוב הוכחה מעבר לספק סביר".

אם ד"ר סדובסקי הוכיח בספרו שזדורוב הורשע בשל עבירות פליליות של חוקרים, הרי יש להעמידם לדין ולשחרר את זדורוב. אם הוא מוציא דיבתם רעה, חייבים להעמידו לדין. או או, אין שום אפשרות לוגית או מוסרית אחרת מלבד שתי אלו. מעבר למקרה הספציפי של זדורוב, (אם כי צוינו מספר מקרים נוספים), עולה שככל הנראה יש אחוז מסוים של חפים מפשע היושבים בכלא. הרי לא יתכן שרק רופאים, מהנדסים וחוקרים טועים . גם שופטים עלולים לטעות. טעות זאת נקשרת להסתמכותם על ההודאה כ"קיסרית ההרשעות". דומה שמבחינה משפטית אסור להשאירה במעמדה הרם הזה.