הקשרים אקטואליים למחזה "ביקור הגברת הזקנה"

בשנת 1956 כתב המחזאי השוויצרי פרידריך דירנמט את המחזה "ביקור הגברת הזקנה" ומיד אחר כך הוא תורגם לשפות רבות והועלה מעל במות התיאטרון הטובות בעולם, לרבות בישראל, כשהביצוע האחרון מועלה בהצלחה בהבימה עם גילה אלמגור ויהורם גאון. בשנת 1964 יצאה גרסת הקולנוע הראשונה עם הבמאי ברנרד ויקי והשחקנים הפופולריים אינגריד ברגמן ואנתוני קווין, כשויקי משנה את הסוף ולא הורג את איל. בשנת 1992 יצאה הגרסה המצמררת Hyenas, צבועים, בסרט הסנגלי של הבמאי הידוע Djibril Diop Mambety. עלילת המחזה ידועה: העיירה גילן באירופה קרובה לפשיטת רגל כשלפתע מגיעה אליה גברת זקנה קלייר זחנסיאן, האישה העשירה בתבל, שאינה אלא צעירה בת העיירה שנכנסה להריון מאלפרד איל. איל שיחד שני עדים שיתנו עדות שקר שגם הם שכבו עם קלייר ולכן לא ניתן לקבוע מי האב. איל העדיף להתחתן עם בתו של בעל חנות המכולת ואילו קלייר הדרדרה לזנות אחרי שגורשה בבושת פנים מהעיר. קלייר פגשה בבית הבושת את בעלה המילירדר ומאז החליפה בעלים רבים וסבלה מתאונות אינספור שהפכו אותה לחבולה ומרירה למרות עושרה האגדי. תושבי העיר מצפים שקלייר תעזור להם ואיל מנסה להעלות זכרונות מהעבר, אך היא מציעה לתושבים מילירדים תמורת הרצח של איל כי היא מעוניינת בצדק. בהתחלה הם מסרבים בשאט נפש, אך בצוק העיתים אחרי שהתושבים מתחילים לחיות בהקפה הם מגיעים למסקנה שטענתה צודקת ובסופו של דבר רוצחים את איל לאחר "משפט צדק". מזה שמונה שנים אני מלמד את המחזה "ביקור הגברת הזקנה" בתוכניות הלימודים הבסיסיות שלי על אתיקה עסקית, יחד עם מחזות ורומנים אחרים ככולם היו בני ומותו של סוכן של ארתור מילר, קרנפים של יונסקו, אויב העם ובית הבובות של איבסן, הסוחר מונציה של שקספיר, טופז וז'אן דה פלורט של מרסל פניול, רביזור של גוגול, המשיסה של זולא, אופרה בגרוש של ברכט, גלנגרי גלן רוס של מאמט, גטסבי הגדול של סקוט פיצג'רלד, גיבור מעמד הפועלים של סובול, רישיון לחיות של גורן, ואת הרומן שלי "הישמרו מדורון יווני" שעובד למחזה. שיטת לימודים ייחודית זאת הוכיחה את עצמה כדרך הטובה ביותר להקנות את ערכי האתיקה לסטודנטים שהעניקו לי את תואר המרצה המצטיין, כי האתיקה חודרת בצורה הטובה ביותר באמצעות הרגש והמחזות. הסטודנטים מגלמים דמויות מרכזיות של המחזות ומתפתחת דינמיקה קבוצתית שבה אנו מעלים הקשרים אקטואליים למחזות מעולם העסקים בעולם ובישראל. אין חדש תחת השמש ומה שהיה נכון בתקופתו של דירנמט לפני 50 שנה נכון אף היום, אם כי השוויצרים הפיקו את הלקחים והישראלים – לא הפיקו. יחד עם זאת ראויים לציון תיאטרון הבימה שהעלה מחזה חשוב זה מחדש דווקא בתקופה של מחאה חברתית, קרן נויבך שהעלתה לשידור את יהורם גאון ואותי לדון בנושאים חשובים אלה בתוכניתה "סדר יום", תנועת אומ"ץ והיו"ר שלה אריה אבנרי שחרתו על דגלם את המאבק נגד השחיתות, עורכים ללא חת כגיא רולניק ויואב יצחק, אנשי רוח היוצרים מחזות חברתיים כיהושע סובול, חוקרים חברתיים כברברה סבירסקי מאדוה, ואקטיביסטים חברתיים כאיציק ספורטא, רגב קונטס ודפני ליף.

המוטיב המוכר ביותר של המחזה הוא שלכל אדם יש מחיר. אין אדם שלא ניתן לשחד אותו, את תושבי העיירה גילן במילירדים ואת המנכ"לים של ימינו במיליונים. כך קלייר מצליחה לשחד את התושבים כי יש לה את כל הזמן שבעולם. לעשירים ולחזקים יש תמיד זמן, רק לעניים ולמעמד הביניים אצה הדרך כי המשאבים שלהם מוגבלים. אבל עם כל הכבוד לדירנמט ולקול המון נראה לי שהקביעה הזאת רחוקה מהמציאות, אפילו בימינו הקשים. כשאני מלמד באקדמיה הימית אומרים לי לא פעם החובלים שהם יהיו מוכנים לעשות כל דבר תמורת תשלום מתאים, אך כשאני שואל אותם – גם למכור לאירנים את הסודות שיאפשרו לטבע את הספינות שבהן חבריכם הלוחמים? הם עונים לי שזה כמובן לא. סטודנטים מבוגרים יותר שכבר ראו הכל לא יהיו מוכנים להפקיר את המשפחה והילדים שלהם בעד כל הון שבעולם. משם אני מפליג למחוזות יותר רחוקים כשאני מציג את הפרבולה של המנדרין של וולטיר, שבה ניתן על-ידי לחיצה על כפתור להרוג את המנדרין הכי עשיר בסין, אף אחד לעולם לא יידע ואתה יורש את כל רכושו – האם אתה לוחץ על הכפתור או לא. כמעט כולם עונים לי בוודאי שכן. טוב, אבל אם אתם לוחצים גם אחרים יכולים ללחוץ ובתמורה להרבה פחות כסף ויכולים לחסל אתכם בשביל לרשת אתכם. כך שהאתיקה בכל זאת משתלמת כי היא תעודת הביטוח שלא ישתלטו עלינו חוקי הג'ונגל ולא נחזור לימי מקיאבלי הזכור לשמצה. נושא שמעורר פולמוס גדול הוא שהדרך לכל הפשעים האתיים מתחילה באשראי ובתשלומים. קלייר טוענת בתחילת המחזה כי יש לה זמן והיא תחכה. התושבים מתחילים לרכוש בהקפה מצרכים במכולת של איל, נעליים, מעילי פרווה ואפילו מכוניות. מאיפה יש להם כסף אם כולם הם פושטי רגל? אין זאת כי הם סומכים על כך שבסופו של דבר קלייר תצליח במזימתה ואיל יחוסל. וכאן יש דילמה ממדרגה ראשונה. התושבים הם כולם יפי נפש שלא ירצחו את איל אהובם עבור כל הון אבל הם מתחילים לחיות באשראי ועל החשבון כשהם יוכלו להחזיר את חובם רק על-ידי חיסול איל. ההקשרים לעולם של ימינו ברורים ביותר. אני טוען בפני הסטודנטים שבכל חיי מעולם לא לקחתי הלוואה ולא קניתי בתשלומים למרות שהתחלתי מאפס כי רציתי לשמור על חופש הבחירה שלי ועל יכולתי לעזוב מקום עבודה אם ירצו לאלץ אותי להתנהג בצורה לא אתית. אדם בימינו חי על אשראי, מממן את ביתו במשכנתה של 100%, את המכונית שלו באשראי, את הקניות בסופר בכרטיס אשראי כשאין לו כסף בחשבון העו"ש, את החתונה, הבר מצווה, הטיולים לחו"ל, חדר המוזיקה והבגדים של מותגים, הכל בהקפה או לכל היותר בתשלומים. מי שרוכש הכל במזומן שולט על התקציב, על העתיד ועל היושרה שלו כי בכל חודש יש לו את מלוא המשכורת לרשותו ואין לו כל הורדות. ומה אם אין לך כסף לרכוש דירה, האם תחיה כל חייך בשכר דירה שואלים הסטודנטים? לא, אני עונה, אני רוכש דירה עם משכנתה רק אם המשכנתה מהווה פחות ממחצית שווי הדירה וההחזר החודשי הוא לא יותר מרבע השכר נטו ולא יותר מתשלום שכר הדירה. כך לעולם לא תחיו במשיכות יתר ולא תשמחו את הבנקים בתשלום ריביות עתק הגבוהות בעשרה אחוזים מהריבית שאתם מקבלים עבור החסכונות שלכם. רק כשאתה יכול להרשות לעצמך אתה רוכש בית המתאים ליכולות ההחזר שלך, אתה לא נוסע לחו"ל אם לא חסכת את הכספים ובוודאי שאתה לא רוכש מצרכים בסופר שלא לדבר על מותגים מיותרים אם אין לך כסף. רכשתי את המכונית הפרטית הראשונה שלי רק בגיל 35 ונסעתי לטיול בחו"ל לראשונה רק בגיל 34. התנהגות "סגפנית" זאת אפשרה לי לשמור על ערכי ועל האתיקה ולא להיכנע לפיתויים של קלייר זחנסיאן ודומיה. אם ניתן לשים את האצבע על הרעה החולה בה' הידיעה הגדולה ביותר של ימינו הרי זה החיים באשראי ללא חסכונות ומקדמי ביטחון. חברות לא אתיות בונות על כך כי הן יודעות שמנהל החי באשראי וממונף פי כמה יעשה כל מעשה לא אתי שידרשו ממנו, כי בלי המכונית, הבית, כרטיסי האשראי והמותגים הוא שווה כקליפת השום. מאז המשבר הכלכלי של 2008 קראתי למעלה ממאה ספרים בנושא זה ועתיד הקפיטליזם, צפיתי במספר דומה של סרטים וקראתי אלפי מאמרים לקראת כתיבת ספר שאני מתעתד לכתוב באותו הנושא יחד עם פתרונות מעשיים ומקוריים למשבר הכלכלה הקפיטליסטית. כיום כבר כולם מודים כי כל המשבר היה נמנע אם לא היו מינופים של פי 30 או פי 40 (מינוף אתי הוא לדעתי הלוואות שאינן עולות על ההון העצמי נטו), אם לא היו רוכשים בתים בסאב פריים ואף בשכבות סוציו אקונומיות עשירות יותר שהם מעבר ליכולות ההחזר של הרוכשים (כשמנהלי הבנקים צריכים להיות אתיים לא פחות מג'ורג' ביילי בסרט אלה חיים נפלאים). אסור להוציא יותר מתשעים אחוזים ממה שאתה מרוויח וחייבים לחסוך לפחות עשרה אחוזים בכל רמת שכר שהיא. כלל זה נכון לגבי בודדים, חברות ובוודאי מדינות, והמדיניות הלא אחראית של ארה"ב, יוון, איטליה ואחרות יביאו אותן בהכרח לעברי פי פחת כמו שהבנקים ומיליוני אזרחים הגיעו לפשיטת רגל במשבר הכלכלי האחרון. לכסף צריך להיות מחיר של ממש ובוודאי לא שברי אחוז כמו שהיום בארה"ב, דבר היוצר בועות של נדל"ן ומניות, פוגע ברצון האזרחים לחסוך ומאלץ אותם להשקיע בבורסה במישרין או דרך קרנות הפנסיה הסובלות מתספורות כאלה או אחרות (כל תספורת היא לא אתית וכל איל הון המבצע תספורת או פושט רגל הוא בהגדרה לא אתי). עד היום נגידי הבנקים המרכזיים לא רואים אמת פשוטה זאת שפרידריך דירנמט ראה כבר בשנת 1956 ומדיניותם חסרת האחריות תוביל בסופו של דבר לשואה כלכלית כמו שקלייר השחיתה את כל העיר שהיא רצתה להתנקם בה. אנחנו חיים בעידן מטריאליסטי מאין כמותו, במיוחד בכלכלות הניאו ליברליות של ארה"ב, בריטניה וישראל. את הטון הכתיבו תלמידיהם של גדול מאחזי העיניים במאה שעברה מילטון פרידמן – רייגן, בוש, ת'אצ'ר, נתניהו ופינושה. הכסף הוא הערך העליון וכל אדם נמדד על-פי גודל הארנק שלו. הכל נובע מרעיון העוועים שמלמדים אותו כמנטרה בכל בתי הספר לכלכלה ומנהל עסקים שיש למקסם את הרווח ואין בלתו. בהגדרה, מקסום הרווח הוא לא אתי כי הוא בא על חשבון מקסום הסיכון ומקסום העושק של כל מחזיקי העניין האחרים – העובדים, הלקוחות, בעלי מניות המיעוט, הספקים, הנושים, הקהילה, איכות הסביבה והמדינה. בכל הספרים והמאמרים שלי אני חוזר וטוען שאין סתירה בין אתיקה לרווחיות כל עוד דואגים שיהיה רווח סביר שיהיה אחת ממטרות החברה ההרמונית שבה תתקיים מקבילית כוחות בין האינטרסים של כל מחזיקי העניין. אם אתה ממקסם את הרווח אתה מוותר על האנושיות שלך, מגייס עובדי קבלן למכביר, פוגע בתנאי השכר, ההתאגדות וההטבות הסוציאליות של העובדים שלך, מחזיק צבא של עבדים החיים במשכורות מינימום, מייצר מוצרים פגומים ויקרים בזכות המונופול, הקרטל והפירמידה שבה אתה שולט, מטפח את ערכי ההון והשלטון והורס את המרקם העדין של החברה תוך פגיעה אנושה בצדק החברתי, הכלכלי והסביבתי. לקלייר לא היו ילדים אבל הניאו ליברלים הם הילדים המאומצים של קלייר זחנסיאן הקונה כל דבר בכסף כאשר כל האזרחים סוגדים לה ורואים בה את מושא חלומותיהם.

קלייר קונה את העיר אבל גם את כל נושאי המשרות בעיר, את השופט, השוטר, הרופא, ראש העיר, הכומר, המורה, אפילו את אשתו של איל וילדיו. כבר בהתחלת המחזה היא רומזת מה היא מצפה מהם והם סרים למרותה ללא עוררין. פקידים אלה, הגבירים של העיירה, היו אמורים להיות נאמנים לערכים המקצועיים ולטובת העיר, אך בעבור בצע כסף הם זונחים את כל האידיאלים שלהם. גם בימינו שבהם קיימת מדיניות הדלת המסתובבת כשעוברים מהאוצר לחברות של אילי ההון, מגולדמן זקס לממשל, מהצבא לחברות הביטחוניות ולעיתים מהמשטרה למשפחות הפשע, נוצרות נורמות שעל פיהן ניתן לקנות את נאמנותם של הפקידים לאילי ההון תמורת הבטחות משתמעות שבתום הקדנציה הם יזכו להשתכר עשרות מיליונים. היום זה passé לתת שוחד, אתה משלם מיליונים עבור שיטוט באינטרנט וזה חוקי, אתה נותן הנחות מפליגות בנדל"ן וזה חוקי, אתה משלם עשרות אלפים עבור חברות בדירקטוריון אם אתה מוכן לא לשמוע, לא לדבר ולא לראות וזה חוקי. אתה מזמין חוות דעת הטוענות שאין ריכוזיות (גם מלטה יוק), שזה לא הוגן לדרוש תמלוגים עבור משאבי הטבע של המדינה, שהתספורות הן הוגנות עבור בעלי אגרות החוב. לעולם לא אשכח את פניו המופתעות של מנכ"ל חברה גדולה שהזמין ממני חוות דעת על עסקה שהוא התכוון לבצע והייתי אמור לקבוע אם היא הוגנת או לא עבור בעלי מניות המיעוט. מכיוון שאני הראשון בעולם שכתב על אתיקה לבעלי מניות המיעוט, כתבתי על כך תיזה לדוקטורט, ספרי מחקר ומאמרים, זה היה אך טבעי שיפנה אלי. הוא הבטיח לי סכום גבוה ודרש את חוות הדעת ללא דיחוי. חקרתי לעומק את הנושא וקבעתי שהעסקה אינה הוגנת לבעלי מניות המיעוט. המנכ"ל היה כל כך מופתע, כי זאת הייתה כנראה הפעם הראשונה שנותן שירות העז ללכת על-פי צו מצפונו, שהוא לא רצה לשלם לי. אמרתי לו שיש בינינו חוזה והוא מעולם לא אמר לי שהוא מצפה שאקבע כי העסקה הוגנת לבעלי מניות המיעוט. בסופו של דבר הוא שילם לי, זרק את חוות דעתי לפח והזמין מיועץ אחד חוות דעת שתאמה לרצונותיו. אך זה היה ניצחון פירוס כי יותר אף אחד לא הזמין ממני בישראל חוות דעת. כי במדינתנו הריכוזית והפירמידלית שמועות כאלה עושות להן כנפיים. אך האם ניתן לקוות לאותה יושרה גם מהשוטר/איש הצבא של גילן/ישראל ההולך לעבוד בחברה שממנה רכש, מהמורה/פרופסור המשתתף בדירקטוריונים, מהכומר/עסקן דתי העושה את הדת קרדום לחפור בו, מהרופא/מומחה שר"פ המסנן את החולים על-פי יכולתם לשלם עבור הניתוחים, מראש העיר/הפוליטיקאי, הפקיד והשר העוברים לעבוד אצל איל ההון, מהשופט/הבורר בין אילי ההון אחרי שיוצא לגמלאות ומקבל סכומי עתק בנוסף לפנסיה?

הלל הזקן אמר, כך מסופר, לתלמידיו "על דאטפת אטפוך וסוף מיטיפיך יטופון", או מידה כנגד מידה. אלפרד איל בגד בקלייר בגלל בצע כסף, הוא עיוות את המשפט בגלל בצע כסף, הוא גרם לה להפוך לזונה בגלל בצע כסף. וזה לא חשוב שבצע הכסף שלו היה השתלטות על חנות המכולת העלובה של אבי אשתו. הוא זנח את קלייר בגלל בצע כסף ובסופו של דבר הוא גם נרצח בגלל בצע כסף. האם נעשה דין צדק? אם אתה סומך רק על הכסף, מי ערב לך שבסופו של דבר לא יימצא מישהו שיחזיר לך באותה המטבע ויעשוק אותך בעד בצע כסף? ברגע שאתה מוותר על ערכים העושק הופך לקורבן וחוזר חלילה. אם אין אתיקה אין בסופו של דבר גם חוק, גניבה ורצח הופכים לנחלת הכלל, כי החיים שלך שווים כקליפת השום, אך לא יותר משכרו של רוצח מקצועי. וגם לא תוכל לבקש צדק כי לא יישאר אף צדיק בסדום. כאשר עשקו את בעלי מניות המיעוט לפני כמעט שני עשורים בישראל הייתי בין הבודדים שהרימו קול והעזו לצאת חוצץ, אבל כל האחרים שתקו, גם העשוקים. כאשר עשקו את העובדים ופגעו בשכרם, בזכויות הסוציאליות ובהתארגנות שלהם רק מעטים הרימו קול וכל האחרים שתקו. כאשר עשקו את הלקוחות וגבו מהם מחירים מופרזים עבור מוצרים פגומים - מעטים העזו לצאת חוצץ אבל כל האחרים שתקו. כאשר עשקו את קרנות הפנסיה עם תספורות של עשרות מילירדים לאגרות החוב שהם רכשו בלי בדיקה נאותה עבורנו, כתבו על כך פה ושם אך כל האחרים שתקו. וכבר אז אני טענתי שבהתחלה עשקו אותי אבל בסוף יעשקו את כולם כי כולם שתקו, וכך אכן קרה. כיום תשעים אחוז של האוכלוסיה עשוקה, זה כבר לא המזרחים מהפריפריה, זה גם האשכנזים מצפון תל אביב, זה כבר לא בעלי מניות המיעוט זה גם החוסכים בקרנות הפנסיה, זה לא בעלי הדירות הסמוכות למפרץ חיפה, זיהום הסביבה הוא כבר כמעט בכל מקום, זה כבר לא רק עובדי הקבלן, זה גם העובדים הקבועים של החברות המבוססות. ברגע שאין דין ואין דיין, הכל מותר, עושקים את כולם כי כולם שתקו כשעשקו את המיעוט. ומעושק כלכלי, חברתי וסביבתי יעברו לעושק פוליטי והדמוקרטיה עלולה להיעלם גם דה יורה. המחאה האלגנטית שלנו הוציאה לרחובות מאות אלפים מבלי לשבור ולו חלון ראווה אחד, וטוב שלא נזקקה לאלימות כי היא הייתה גוררת אחריה מעשי אלימות ברוטליים של המשטרה או אפילו דיקטטורה נוסח פינושה. אילי ההון, אנשי הממשל והפוליטיקאים שילמו מס שפתיים, הקימו את הפטה מורגנה של טרכנטברג שעשתה מהפיכה חברתית בהעלאת מס החברות מ-24% ל-25%, אחרי שהוא היה עד לא מכבר 61% והממשלה אף לא הצליחה להעביר המלצה לתוספת מס עלוב של 2% רק לעשירים ביותר. ובאורח פלא תנועת המחאה התפוררה ונפוצה לכל עבר, דפני ליף שהצליחה בחושיה המחודדים וללא כל השכלה כלכלית לעלות על כל חוליי החברה ולהוציא את ההמונים לרחובות, כשאנו האקדמאים התבצרנו במגדלי השן ובמקרה הטוב הצלחנו להשפיע על מאות אנשים בספרים ובקורסים שלנו, קרויה כיום במקומותינו "אנרכיסטית, קומוניסטית וחוצפנית". למה? כי היא עמדה בראש מחאה שדרשה לקיים כלכלה קפיטליסטית עם תחרות חופשית, ללא מונופולים, קרטלים ופירמידות, ללא ריכוזיות ושבע משפחות השולטות על חיי כולנו. כי זאת לדעת, בישראל כמו בארה"ב, אילי ההון בעד כלכלה חופשית רק כשהיא זהה לפירמידות שלהם (דבר והיפוכו, גם על-פי מילטון פרידמן). הקפיטליזם טוב רק כשהם מרוויחים, אבל כשהם מפסידים הם הופכים לקומוניסטים שסטלין היה מחוויר לעומתם, משתפים את ההמונים בהפסדים שלהם עם תספורות ועם סיוע ממשלת ארה"ב של טריליונים, קרי סיוע של משלם המיסים (האזרח הקטן, כי אילי ההון ואפילו המאון העליון משלמים מיסים הרבה פחות באחוזים, גם על-פי וורן באפט האיש הכי עשיר בעולם עד שהחל לחלק את הונו חזרה לחברה). ומי מחליט על כך אם לא שר אוצר שהיה עד למינויו מנכ"ל גולדמן זקס הנחלץ להגן על הקולגות שלו, נגיד בנק ניאו ליברל ונשיא ארה"ב ששמונה שנות שלטונו הביאו את ארה"ב לעברי פי פחת. החברות והבנקים שהם too big to fail ימשיכו לשגשג ולשלם מיסים מינימליים, אבל האזרח הקטן יכרע תחת העומס של חילוץ החברות פושטות הרגל וממשלת ארה"ב צועדת בבטחה לחדלות פרעון. כשניסיתי להתלונן על עושק בעלי מניות המיעוט וכמוני מנכ"ל אחר שהעז להתקומם נגד הדירקטוריון הלא אתי שלו, דרשו מאתנו הרשויות הבאת smoking gun evidence , שכמובן לא ניתן היה להציג כי הפשע תמיד מבוצע בחדרי חדרים וכמעט אף פעם לא נמצא המתריע שיעז לחשוף את הפושעים האתיים. איל שלנו הולך לשוטר להתלונן על קלייר זחנסיאן, אך השוטר לא מוכן לעצור אותה כי לא בוצעה שום עבירה עדיין. כמובן שכאשר תתבצע העבירה ואיל יירצח לא יהיה מי שיתלונן כי כל תושבי העיירה ירוויחו מכך מילירדים. בתי המשפט והמשטרה לא מתערבים גם כיום, כי אין הוכחות לביצוע עבירה. רק כשקורה נס כמו בפרשת הולילנד שבה היה עד מדינה שהיה מוכן לפתוח את הפה פותחים בחקירה (ואני לא מוכן להמר על תוחלת החיים של עד המדינה הזה). בשאר המקרים, איך מצפים מהאזרח הקטן לאסוף ראיות נגד הטייקונים כשזה תפקידה של המשטרה, אבל למשטרה אין את המשאבים לעשות זאת, כי התקציב שלה לא מספיק אפילו להילחם כנגד משפחות הפשע. ומי דואג לכך שלמשטרה לא יהיה תקציב מתאים, שלבתי המשפט לא יהיה כח אדם לפסוק משפט צודק ומיידי, אם לא אנשי האוצר והפוליטיקאים ההולכים אחר כך לעבוד אצל אילי ההון הנהנים מכך שאין למשטרה ולבתי המשפט המשאבים המספיקים. זאת כמובן לא מזימה מתוכננת, זה רק קורה במקרה לטובתם של אילי ההון, כמו כל דבר במדינה שלנו ובארה"ב. קיים הבדל תהומי בין האתיקה והחוק. מדינת ישראל היא מדינת חוק (עדיין) אבל היא כבר אינה מדינה אתית ואת זה מוכיח מדד Transparency International, שקבע כי ישראל הידרדרה פי שניים ויותר במדד האתיקה תוך מספר שנים. בישראל אין צדק חברתי, כלכלי וסביבתי, והמוחים בחלום ליל קיץ שקעו בתרדמת החורף כשהם צופים להנאתם באופיום להמונים של האח הגדול, הישרדות, נולד לשיר, לרקוד ולרזות והתוכנית הגדולה מכולן "מעושרות". איך אותם אנשים שזעקו חמס על העושק החברתי צופים בשקיקה בתוכניות הריאליטי האלה, במקום לראות את ביקור הגברת הזקנה, כולם היו בני ואויב העם? או שאלה לא אותם האנשים, המבקרים בהצגות איכותיות, הקוראים את דה מרקר, החברים בארגונים אקטיביסטים או שומעים קורסים על אתיקה שהם מתי מספר, כשההמונים קונים לעצמם נעליים צהובות על חשבון המתנות של הגברת הזקנה.

דירנמט עושה לעצמו עבודה קלה כשהוא מציג את איל כקורבן, כי איל אשם במעשה נפשע, למרות שהוא לא ביצע פשע המחייב גזר דין מוות. אבל אילי ההון והמשטרים החשוכים ביותר קובעים כי הקורבן תמיד אשם, בהגדרה אפילו. בסרט "המקור" המספר את סיפורו של גדול המתריעים בכל הזמנים ג'פרי וויגנד שחשף (הראשון והיחיד) שחברות הטבק מכניסות חומרים ממכרים לסיגריות ובכך הציל את חייהם של מיליונים שהפסיקו לעשן, הפך וויגנד קורבן לרצח אופי במימון של חברת טבק ענקית שגייסה את המשרד הטוב ביותר לחשיפת פרטים מביכים כדי לערער את האמינות של וויגנד. כך הם הלכו ומצאו שהוא גונב מחנויות כי הוא ביטל פעם שיק של פותחן קופסאות מקולקל בשווי של 39.99$, ואם הוא גונב מחנויות ועוד עשרות עלילות שווא, הוא לא אמין ולכן התגלית שלו אף היא לא אמינה. וכאן אני נכנס לויכוחים עם הסטודנטים שאומרים שאם אדם הוא לא אמין כל מה שהוא אומר הוא לא אמין. אך אני טוען שאין לזה כל קשר. במקרים רבים המתריעים הם אנשים מושחתים, הם עדי מדינה שקופת שרצים תלויה להם מאחוריהם, כמו במקרה של הולילנד, כמו הקונסילירי של המפיה. אז מה, מי זה אמר שהמתריעים צריכים להיות צדיקים? מה שקובע הוא האם הם דוברי אמת כשהם חושפים את ראשי המפיה או את פרשיות השוחד של הולילנד, גם אם הם גנבים, אפילו אם הם רוצחים סדרתיים. לפושעים האתיים יש זמן למכביר ותקציבי עתק לעשות דיסקרדיטציה ורצח אופי למתריעים וההמון מאמין להם כי הרסו את יכולת השיפוט שלו עם תוכניות הריאליטי הממכרות. ואם נמצא מתריע או לוחם למען צדק חברתי שהוא זך כבדולח ואין לו קופת שרצים (אני מכיר אישית כמה כאלה), מעלילים עליו ותופרים לו תיק כי אין גבול ליצירתיות. שואלים את דפני ליף בשידור חי איך זה שהיא לא שירתה בצבא כשיודעים שהיא סובלת ממחלת הנפילה, ואז אם היא מסרבת לענות מדביקים עליה תווית של שמאלנית ומשתמטת ואם היא מגלה שהיא חולה הרי שהיא לא אמינה כי איך יכול להיות חולה במחלת הנפילה אמין? דפני ליף חוצפנית כי היא מדברת לראש הממשלה ולשרים בגובה העיניים והיא בסך-הכל בשנות העשרים שלה. היא גם נותנת לראש הממשלה "אולטימטום", והרי ידוע שנתניהו שלא פוחד מאולטימטום של אובמה והפלשתינים, ייתקף בפחד נוראי מהאולטימטום שלה. היא קומוניסטית כי היא בעד כלכלה חופשית ולא ריכוזית, היא אנרכיסטית כי היא לא רוצה להסתפח למפלגות המושחתות שלנו ועומדת על כך להישאר תנועה חוץ פרלמנטרית. מכיוון שאני דוגל כבר הרבה שנים בהקמת תנועת הרפובליקה השניה שצריכה להישאר חוץ פרלמנטרית, אני בוודאי מכונה בפי המקטרגים אנרכיסט למרות שאני דוגל בדמוקרטיה של שלטון העם ולא באוליגרכיה שהיא השלטון הנוכחי בישראל. אני מכונה קומוניסט ואנטי ביזנס מזה זמן רב, עוד כשכתבתי את ספרי האתיקה הראשונים שלי, לפני יותר מעשור, כי הרי ידוע שכל אחד שדוגל באתיקה אקטיביסטית הוא הרי קומוניסט, כי קפיטליסט הוא רק מי שסוגד למשפחות ההון שלנו ומאמין בריכוזיות, פירמידות ומונופולים קפיטליסטים, שהם למעשה "קוואזי קומוניסטים". למותר לציין שאם היינו במשטר קומוניסטי הראשונים שהיו נשלחים לגולג היו סובול, אבנרי, ליף, ספורטא ואני, המתעב משטר קומוניסטי הרבה יותר מאשר משטר של רפובליקת בננות נוסח מרכז אמריקה, כפי שכיניתי את ישראל במסה הראשונה על אתיקה עסקית משנת 2001.

אחת האגדות שמלמדים את הסטודנטים לכלכלה ומנהל עסקים היא שהכלכלה ועולם העסקים הם רציונליים. אין דבר שרחוק יותר מהאמת מאקסיומה אבסורדית זאת. הכלכלנים שמאוד חרדים לתדמית המתימטית שלהם מבזבזים עשרות שנות מחקר בהמצאת נוסחאות מתימטיות מסובכות שקובעות מחירי נגזרים, סיכון של CDO, ועוד מעשיות מעין אלה. הם הרי רוצים לקבל פרסי נובל ועד לפני מספר שנים רוב מקבלי פרס נובל לכלכלה עסקו בנוסחאות מסובכות מעין אלה שקידשו את עבודת האלילים של הניאו ליברלים. החוגים ל-MBA בישראל מתחרים ביניהם מי יעניק תואר יותר מהיר, בשנה אחת בלבד, עם לימודים של יום בשבוע, עם לימודי ליבה הכרחיים בלבד. הבן שלי למד בסטנפורד שנתיים מלאות יום ולילה ובקושי הספיק לכסות את העיקר, אך בישראל מקנים את אותו התואר בזמני שיא. כשנמצאים במירוץ נגד הזמן (במשטר הניאו ליברלי שלנו החינוך הוא מאוד יקר, כל הסטודנטים בארץ עובדים ואין להם זמן ממילא) אין זמן ללמוד אתיקה וערכים, שהם התנאי ההכרחי לקיום עסקים בני קיימא. במקום זאת לומדים כלכלה, שהוא מקצוע לא רלוונטי לחלוטין למנהל עסקים, כי הרי זה לא יהיה רציני לסיים את הלימודים מבלי לדעת כלכלה. בתור כלכלן, שסיים את האוניברסיטה העברית בירושלים בימים הקדומים של פטנקין כששינסקי עוד היה מתרגל, ועשה קריירה מוצלחת למדי בעסקים בינלאומיים, אני מודיע בהכנעה שלא השתמשתי אפילו בפעם אחת בכל מה שלמדתי בכלכלה. לעומת זאת נתקלתי מאות פעמים בדילמות אתיות שמאוד היה עוזר לי אם הייתי לומד לפחות כמה קורסים בנושא. רק בשנים האחרונות התחלנו לשמוע זמירות חדשות כאשר בכנסים של דבוס מדברים על אתיקה וערכים, נסים טאלב כותב על הברבור השחור ודניאל כהנמן מקבל פרס נובל על עבודותיו פורצות הדרך בכלכלה לא רציונלית. נסיוני בן עשרות השנים הביא אותי למסקנה שעולם העסקים הוא ביסודו לא רציונלי, מונע על-ידי רגשות, אגואיזם, גזענות, נפוטיזם, קנאה, שנאה, אכזריות, סדיזם, פסיכופתיות, אך גם אהבה, אמפתיה, רחמים, צדק, רגישות, אלטרואיזם, יצירתיות ועוד. קלייר זחנסיאן לא ממקסמת את הרווח כשהיא מציעה מילירדים לרצוח את איל. היא יכלה להציע מיליונים והיו עושים את העבודה לא פחות טוב. היא רוצה שירצחו את איל לא בכדי למקסם את הרווח אלא כנקמה על פשעיו. דירנמט היה צריך לקבל פרס נובל לכלכלה על גילוייו פורצי הדרך, אך הוא בוודאי היה מתנחם בעובדה שאני אחד הבודדים שמעז ללמד את מחזהו הטוב ביותר במסגרת לימודי אתיקה עסקית במעוזם של מוסדות ניאו ליברלים. כאשר הכנתי את תוכנית הלימודים הראשונה שלי על אתיקה עסקית קראתי מחדש עשרות מחזות והיה לי ברור ששני מחזות מתיאטרון האבסורד ימצאו מקום כבוד בסילבוס: ביקור הגברת הזקנה של דירנמט וקרנפים של יונסקו. בעשרים השנה האחרונות ראיתי כיצד לנגד עיני מתקרנפים כמה מהחברים והקולגות הקרובים ביותר שלי. כיצד אנשי עסקים, עורכי דין ורואי חשבון ישרים והגונים נותנים יד לפשעים אתיים, לעיתים מרצון ולעיתים מחוסר ברירה. לא היה גבול להפתעות שלי ועל כך כתבתי את הרומן הראשון בישראל על אתיקה עסקית "הישמרו מדורון יווני" שאותו אני מלמד את הסטודנטים כי הוא מציג את מה שמתרחש מאחורי הפרגוד העומד בסתירה מוחלטת למה שהם לומדים בשאר הקורסים הרציונליים והניאו ליברלים שלהם. מדהים כיצד עד שנת 2000 לא נכתבה אף יצירה בנושא אתיקה עסקית בישראל (בעולם נכתבו מאות יצירות) ומאז נכתבו רק יצירות בודדות של סובול, גורן ואחרים. כמו במחקרים שלי על עושק בעלי מניות המיעוט שהיו חלוציים (עד התיזה שלי לא היה שום מחקר אקדמי בנושא זה בכל העולם), לא היה איש שדיבר על כך וכיום כולם מדברים, מדברים אך לא עושים דבר. הפושעים האתיים שהביאו עלינו את המשבר הגדול ביותר מאז השפל הגדול לא נתנו את הדין ואף אחד לא ישב בבית הסוהר, למעט ברני מיידוף תרנגול הכפרות של כולם. אין זאת כי הם למדו את הלקח של השערוריות של אנרון, וורלדקום ואחרות שהביאו למעצרים של עשרות שנים למנהלים המושחתים. היום אילי ההון והמנהלים הלא אתיים הפנימו את הלקחים ומבצעים את כל פשעיהם האתיים במסגרת החוק, בארה"ב ובישראל. דירנמט מראה לנו איך כל העיירה מתקרנפת לנגד עינינו בדיוק כמו יונסקו. אפילו אשתו וילדיו של איל מתקרנפים, בנו רוכש מכונית חדשה על חשבון מותו של אביו, אשתו רוכשת מעיל פרווה ובתו לומדת אנגלית. הם גם מעדיפים לבלות בסרט כשרוצחים את איל, כמו שהקהל שלנו מעדיף לצפות בתוכניות ריאליטי בשביל לברוח מהאמת המרה. אעז לאמר שבישראל של ימינו וגם בארה"ב אין לך כמעט ברירה אלא להתקרנף, כי אם לא תאמץ את המנטרות הניאו ליברליות ולא תשתף פעולה עם הטייקונים, אם תעז להשמיע דיעה חריגה בדירקטוריונים, יישמט מטה לחמך ולא תוכל להיות דירקטור סדרתי בעשרים דירקטוריונים כפי שעושים רבים וטובים בקרבנו. את חוות הדעת וההגנה המשפטית והחשבונאית מקבלים אילי ההון ממיטב עורכי הדין ורואי החשבון, ואני רוצה לראות את עורך הדין ורואה החשבון שיעז לצאת חוצץ כנגד אחד מאילי ההון, מחר לא תהיה לו עבודה בגלל הריכוזיות וקשרי התמנון. בישראל הריכוזית אין לך כמעט סיכוי להישאר אתי. גם לא מפיקים לקחים, וחוזרים להשקיע אצל איל הון לא אתי שעשה לך תספורות קרקפתיות אינדיאניות, השתלט על החברה שלך והפריט אותה כשהמניות צנחו בתשעים אחוזים בגלל תנאי השוק או בגלל היד הנעלמה של איל ההון, עשה כבתוך שלו בשיטת הדלת המסתובבת בין החברות הפרטיות והציבוריות שלו כאשר מכניסים את ההוצאות בציבוריות ואת הרווחים בפרטיות. ומי עוזר להם בכל זה? אותם היועצים, עורכי הדין ורואי החשבון שנשבעו מעין שבועת "היפוקרטס" לדין צדק ושקיפות בדיווחים. ודווקא מחזות אבסורדיים חודרים לקרביים של הסטודנטים הרבה יותר מאשר המסות של קנט ואריסטו.

בביקור הגברת הזקנה חיים הגיבורים במציאות מדומה, או כדברי הפתגם העתיק בלדינו "מה שהזקנה רצתה בחלום היא ראתה". ראש העיר טוען בתחילת המחזה שלעולם לא ניתן יהיה לשחד אותו, כל שועי העיירה נשבעים אמונים לאיל... וקונים אצלו את המצרכים היקרים ביותר בהקפה! אפילו אשתו של איל אומרת לו שקלייר היא אשה טובה ובסוף היא תוותר לו ולא תהרוג אותו. כשהיטלר עלה לשלטון היהודים האמינו שהוא יתמתן, אפילו אחרי ליל הבדולח הם לא חשבו שהוא ירצח אותם, גם בגטו ורשה חשבו שהם יישלחו למחנות עבודה. ארה"ב מנסה לשכנע אותנו שאירן לא תלך עד הסוף ומכל מקום הסנקציות יכריעו את אירן, יש לאפשר למצרים ולרצועת עזה לקיים בחירות דמוקרטיות כי כך עושים במדינות מתוקנות כארה"ב ואירופה, אך הם לא חושבים ולו לרגע שמשטרים איסלמיסטים וקיצוניים העולים לשלטון בצורה דמוקרטית יפסיקו את הדמוקרטיה מהרגע שיעלו לשלטון, כפי שקרה באירן ובעזה, וכפי שקרה בגרמניה של 1933. אנשים רוצים לחיות במציאות מדומה ומשכנעים את עצמם כי זאת המציאות, כי כך קורה במשחקי המחשב ובספרי האגדות. אני כנראה קורצתי מחומר אחר ורואה את המציאות המרה כפי שהיא בלי כחל וסרק. זאת ועוד – אני לא פעם רואה מגמות בהתהוותן כפי שחזיתי את השערוריות התאגידיות בספרים שלי שפורסמו בשנת 2001 עוד לפני שהן פרצו ואת המשבר העולמי בשנת 2008 בספרי שפורסם עוד לפני נפילת ליהמן ברדרס. אבל רבים וטובים ממני ניחונו בתכונות אלה: שטיגליץ, טאלב... שטיגליץ היה הפרופסור הראשון עם המוניטין העולמי שהתריע כנגד עוולות הגלובליזציה, שמצא כי העושר המוענק לידי אילי ההון על-ידי המשטרים הניאו ליברלים לא זולג למטה גם אם מפחיתים עד למינימום את המיסים שלהם. אלה המאמינים בכלכלה רציונלית גורסים כי זה אינטרס של חברות הענק ושל אילי ההון לשתף בעושר גם את שאר האוכלוסיה כי כך ינועו גלגלי המשק. הם עוסקים ב-wishful thinking, אך במציאות של ימינו אילי ההון שיש להם הרבה רוצים את הכל וככל שיש להם יותר זה לא מספיק להם כי אין גבול לתאוות הבצע, או כדברי אחת מגיבורות מחזמר ידוע: with you it's all or nothing – all for you and nothing for me. וכמו שבמחזה שלנו המציאות המדומה מביאה אותנו לסוף המר, גם בכלכלה של ימינו הכתובת כתובה על הקיר ורק מתי מעט מצליחים ומעזים לקרוא אותה, כי עד תום העשור תהיה התמוטטות של הכלכלה העולמית אם נמשיך בדרך זאת. המורה מבין שההתקרנפות לא תיפסק עם איל אלא היא תשחית את כל העיירה. כי כפי שכתבנו, כשאנשי העסקים מידרדרים במדרון השחיתות, הגברת הזקנה תגיע גם אליהם וגם להם יקרה מה שקרה לאיל. הרצח הראשון או הגניבה הראשונה הם הקשים ביותר, הבאים אחריהם הרבה יותר קלים. בייחוד כשאתה רואה שהגניבה או הרצח עברו בשלום ולא קרה לך כלום. מה חושבים עכשיו אילי ההון והחברות הגדולות שהביאו עלינו את המשבר של 2008 ואת התספורות בישראל? עשינו מה שעשינו ולא קרה לנו כלום, כי אנחנו גדולים מדי כדי ליפול, כי החברים שלנו בממשל סייעו בידינו, כי קרנות הפנסיה הריכוזיות לא העזו לצאת כנגדנו במלחמה שערה. וכמו המסוממים שמתחילים עם מריחואנה ומסיימים בקוקאין, הם מתמכרים לתחושת הכוח, כי הסמים נמכרים בחופשיות ואין אף שוטר שבא לעצור אותך. אבל כולנו יודעים מה קורה למי שמכור לסמים או לאלכוהול או להימורים, וזה מה שיקרה בכלכלה העולמית. ההפסדים לכלכלה העולמית היו הפעם כעשרה טריליון דולר, כעשרים אחוז מהתמ"ג העולמי, אבל הנגזרים הם כבר כיום מאות טריליונים ובבוא המשבר הבא ההפסדים יהיו בסדר גודל זה והפעם לא יעזרו ממשלות ארה"ב, אירופה או אפילו ישראל והכלכלה תתמוטט כי הגנגרנה הולכת ומתפשטת ובעקבות השוטים באים העקרבים. ואין לסמוך על המצפון של העושקים כי הוא מעולם לא הציק להם והוא לא יתחיל להציק להם היום. ראש העיר בא לאיל עם רובה טעון ומבקש ממנו להתאבד למען המצפון הנקי, למען העיר. אך המצפון נמחק לחלוטין כאשר אתה עשוי להרוויח מילירדים. המצפון הוא נחלתם של המנהלים האתיים שיש להם נדודי שינה כשהם צריכים לפטר עובד אחד. אך מנכ"ל שמפטר אלפי עובדים עושה זאת כלאחר יד ועוד מתוגמל על-ידי בעלי החברה בשכר של עשרות מיליוני דולר, על ההבראה של החברה. פיטורים המוניים הם ללא ספר הפתרון הכי פחות אתי, כי לפני שמגיעים אליו צריכים לבדוק את כל האופציות האחרות. זאת ועוד, הוא מצביע על מורך לב של המנכ"ל הכושל שבמקום להשקיע ביצירתיות, לפתח מוצרים מהפכניים, לנקוט בשיווק פורץ דרך, הולך על הפתרון הקל של פיטורים המוניים ומאמלל עשרות אלפי אנשים. אך אל דאגה, שנתו לא תנדוד גם אם יתאבדו אי אלו מהמפוטרים כפי שקורה יותר ויותר בארה"ב וגם בישראל. מקסימום הוא יסע לקרנבל בריו בשביל להתאושש.

ספרים רבים נכתבו בשנים האחרונות על מנכ"לים ובעלי שליטה ברוטליים הפורקים את כל התסכולים שלהם בחברות עליהן הם מופקדים. בכלכלה הניאו ליברלית של ימינו, בעלי השליטה עושים ככל העולה על רוחם בחברות שהם מחזיקים בהן לעיתים אחוזים בודדים מהבעלות ומנכ"לים שולטים שליטה אבסולוטית בחברותיהם כמו לואי ה- XIV. במקרים רבים הם מתנהגים בצורה ברוטלית לעובדים שלהם ומתייחסים להם כאל עבדים החייבים להתמסר אבסולוטית לחברות שלהם ללא כל עכבות אתיות, כי אם הם מפוטרים ולנוכח האשראי העתק שהם לקחו הם ייזרקו לרחוב. בתנאים כאלה אנו מגיעים לחברה לא שוויונית בצורה קיצונית עם שכבה מאוד צרה של שליטים והמון עובדים שהם למעשה עבדים. גם פה, הס מלהזכיר את המציאות המרה לסטודנטים הלומדים שבעלי השליטה והמנכ"לים דואגים לחברות שלהם, יש להם חובת נאמנות לחברה ועוד אגדות כאלה או אחרות. כמו שקלייר זחנסיאן פורקת את כל התסכולים והשנאה שלה על העיירה, כך הבוסים הברוטלים פורקים את כל התסכולים על העובדים ואף אחד לא פוצה פה או מצפצף. בחברות רבות נושא השיחה המרכזי בבוקרו של יום הוא מה מצב הרוח של הבוס והאם הוא הולך לפרוק את העצבים שלו על הכפיפים המסכנים. במקרים רבים המנהלים והטייקנוים הם מתוסבכים, אגואיסטים, סוציופתים, פסיכופתים. הגדיל לעשות ג'ואל בקן שבספרו המעולה "התאגיד" The Corporation ובסרט שנעשה על פיו המתאר איך כל המאפינים של פסיכופת תואמים את מה שקורה בחברות רבות ולמנהלים רבים (וכמובן גם לקלייר זחנסיאן): חוסר התחשבות ברגשות של אחרים (העובד הוא הרי עבד), חוסר יכולת לקיים יחסים בני קיימא (אפילו לא לעובדי הקבלן), חוסר התחשבות בבטיחות של האחרים (תוך זיהום הסביבה), רמאות, שקרים תכופים והונאות על-מנת להשיג רווח (קלייר שלנו כבר לא זקוקה לזה כי היא האישה העשירה ביותר בעולם), חוסר יכולת לחוות אשמה (אני תמיד צודק והחוק הוא תמיד לצידי בזכות כספי ועורכי הדין הטובים ביותר שלי), חוסר יכולת לאמץ נורמות חברתיות (החברה זה אני). וכפי שאומרת קלייר – אתם הפכתם אותי לזונה ואני אהפוך את העיר לבית בושת – אכן, כלכלה רציונלית למהדרין... תכונה נוספת המשותפת לקלייר ולעולם העסקים המודרני הוא כפל הלשון. קלייר הרי מחפשת "צדק", לא נקמה, תושבי העיר עושים "צדק" ולא רוצחים את איל שמת הרי מרוב שמחה. אין להם עכבות לפושעים האתיים של ימינו, הם מכנים אי צדק צדק, בעלי מניות המיעוט הם ספקולנטים המחפשים רווח קל כאשר בעלי השליטה הם הספקולנטים המשקיעים בלאס וגאס ובהשקעות מפוקפקות. עולם העסקים הפך מזמן למחזה אבסורד שאומרים בו דבר מה ומתכוונים להיפוכו. גורדון גקו הידוע לשמצה מהסרט וול סטריט אומר לבעלי המניות שהוא מבריא חברות כאשר הוא רק מבתר חברות ורוצח אותן כי מתות הן שוות יותר מאשר חיות. פיטר שטוקמן במחזה של איבסן אויב העם אומר לתושבי העיירה שהוא רוצה להיטיב עמם כאשר למעשה הוא עושק אותם. מפלגה חדשה טוענת שהיא רוצה להיטיב עם מעמד הביניים כאשר בשבתה בממשלה היא עושה הכל לעזור לאילי ההון העושקים את מעמד הביניים ובתקופתה חלה הנסיגה הגדולה ביותר בחלקו של מעמד הביניים בעוגה הלאומית. מפלגה חברתית חרדית דואגת לאינטרסים של החלשים אך בכנסת הם משתפים פעולה עם הטייקונים ופוטרים אותם ממיסים. איל הון מקים אגף בבית חולים אך המפעלים שלו מזהמים את הסביבה ומספקים את החולים לאגף. בנק גדול מוציא דוחות שנתיים על פעילותו האתית ובמקביל הוא מפטר קרוב לאלף עובדים, לא כי הוא מפסיד אלא רק כי הוא רוצה למקסם את הרווח, כשהבנק משקיע השקעות חברתיות (חצי אחוז מהרווח הנקי כבר מזכים אותו כחברה הכי אתית במשק על-ידי עמותה הממומנת על ידו). בסיום המצמרר של הסרט הסנגלי "צבועים" אנו רואים את משפט השדה הנעשה לאיל וההמון עונה אחרי המורה שהוא לא הורג את איל למען הכסף כי אם למען הצדק והמצפון, כי הם לא יכולים לחיות כאשר הפשע שורה בקרבם. הפושע הנוראי איל היה מועמד להיות ראש העיר כשכולם ידעו על פשעו ולא התרגשו ממנו ופתאום כשהם אמורים לקבל מילירדים הם רוצים לעשות צדק ולבער את המושחת מקרבם. קלייר טוענת שרגשות אנושיים נאצלים הם עניין למיליונרים רגילים. עם כוח פיננסי כמו שלה ניתן לשנות את סדרי העולם. אדם ישר הוא זה שמשלם והיא משלמת. זה רחוק מלהיות מצחיק כי דירנמט בחושיו המחודדים אכן תפש את עיקר משנתם של הטייקונים וחברות הענק – הם אינם כפופים לאמות המידה המוסריות שלנו, פשוטי העם ואפילו המיליונרים הזעירים. להם מותר הכל, לעשוק את כל מחזיקי העניין, לעשות תספורות בלי שיבואו על עונשם, למוטט את המשק האמריקני ולהיגאל על-ידי עושי דברם בממשל. כי המחזה של דירנמט הוא אוניברסלי, הוא נכתב על-ידי שוויצרי, אך הוא מתאים גם לארה"ב, לצרפת, לסנגל, ובוודאי לישראל. סדנא דארעא חד הוא ואין הבדל בכל מסרי המחזה בין המדינות השונות. כמו שעקרונות הצדק והמוסר ישימים בכל העולם על-פי הצהרת זכויות האדם של האו"ם שכל מדינות העולם חתומות עליה, כך גם העושק ותאוות הבצע משותפים לכל העולם, לסין ודרום אפריקה, לקנדה, הודו ואפילו לסקנדינביה. בהבדל אחד, שבסקנדינביה למדו להתגבר על היצר ובנו משק מתוקן לתפארת ובארה"ב וישראל כמו בכל הכלכלות הניאו ליברליות אנו מידרדרים מדחי אל דחי. עוד אמת שהמחזה מצביע עליה היא שתרבות לא קשורה לערכים. אותה גילן שבה התארח גתה (ללילה אחד...) וברהמס חיבר בה רביעיה רוצחת את איל בגלל בצע כסף. זה קורה גם בסנגל, אך מה כבר אפשר לצפות מחברות "נחשלות", אבל שזה יקרה באירופה הנאורה – לא ולא אומר ראש העיר. וכך גרמניה הנאצית הנאורה מולדתם של גתה ושל ברהמס, כמו גם איטליה הנאורה מולדתם של ורדי ודנטה, אפילו צרפת הנאורה מולדתם של הוגו וזולא, איבדו את כל העכבות במלחמת העולם השניה וטבחו ללא רחם את רוב אזרחיהם היהודיים. זאת ועוד, דירנמט עושה "הנחה" לתושבי גילן שהם מבצעים את הפשע כי הם נואשים, רעבים, פושטי רגל. אבל המציאות של ימינו מוכיחה שלא רק נואשים מבצעים פשעים אתיים, גם עשירים מופלגים כמו הטייקונים שלנו ושל ארה"ב, גם חברות רווחיות במיוחד ובנקים השולטים בכלכלה מבצעים את הפשעים הגדולים ביותר כי הם רוצים עוד ועוד, כי עין האדם כבדה עד בלי די כי היא לא שבעה לעולם ורק כאשר מפזרים עליה מעט עפר היא פתאום מאבדת את משקלה. וההיפך אף הוא נכון, עניים חסרי כל יכולים להנתנהג בצורה אתית גם אם הם נואשים ורעבים ללחם. דירנמט רק טעה בגדול טעות אחת, הוא סובר שצריך לשחד את תושבי גילן במילירדים בשביל לרצוח אדם אחד. בימינו ניתן להסתפק בהרבה פחות ובכך למקסם את הרווח או למזער את העלות של חיסול הקורבן.

נתניהו עשה את טעות חייו בכך שצירף את ישראל למדינות ה- OECD, שהרי לפני כן פרט לאי אלו "הזויים" כמוני, כמו אבנרי, ברברה סבירסקי מאדוה, סובול או ספורטא, אף אחד לא נתן את הדעת על שחיקת מעמד הביניים, התגברות העוני, פריון העבודה הנמוך, יוקר החיים הגבוה ואיכות החיים הירודה. כשהרג את מדינת הרווחה הוא תירץ זאת כי רצה להוציא את הבטלנים לעבודה. אך הוא לא שיער שצירופנו למועדון האקסקלוסיבי יגלה את קלונו ברבים כאשר יתברר שחלק ניכר מהעובדים חיים בעוני במשכורות מינימום ואפילו פחות, עם שיא של אחוז עובדי קבלן, הפריון עלה אך המשכורת לשעת עבודה ירדה. היחידים שנהנו מהמדיניות הניאו ליברלית שלו הם העשירים ואילו מעמד הביניים נשחק והעוני גדל. אך לא רק הליכוד אשם, גם השותפים שלו – קדימה והעבודה, ש"ס ומפלגות המרכז, אשמים בכל אשר קרה, כפי שמתחוור כיום כשיש לנו אל מי להשתוות. עכשיו אנו מתבוננים בראי ורואים עד כמה אנו מכוערים, כאשר מסביבנו מדינות יפות ומתוקנות ובראשן סקנדינביה. מי בכלל ידע עד כמה שוודיה היא מדינה מתוקנת עד שלא ראינו שהיא בראש מדינות ה- OECD יחד עם אחיותיה נורווגיה, דנמרק ופינלנד? עד אז השווינו את עצמנו לכל היותר לארה"ב, אנחנו חדשנים כמו האמריקנים, ניאו ליברלים כמו האמריקנים, יש לנו "שוק חופשי" כמו האמריקנים, בקיצור אנחנו סניף של ניו-יורק או פלו אלטו. אבל התברר לנו שארה"ב אינה עומדת בראש הטבלה בקרב המדינות המתוקנות, רחוק מכך, היא לא כמו ישראל המשתרכת בתחתית יחד עם מקסיקו וטורקיה, אבל היא בוודאי לא דוגמה ומופת, ביחוד לא אחרי משבר 2008. אנחנו אימצנו את המגרעות של ארה"ב מבלי לאמץ את המעלות, למעט חברות ההזנק. אנחנו מדינה לא שוויונית, עם מעמד ביניים שהוא חצי מזה של שוודיה ומעט נמוך יותר מהאמריקני, יש לנו עוני אמריקני, אנחנו מתייחסים לערבים ולאתיופים כמו ששם מתייחסים להיספנים ולשחורים ואין לנו אפילו חוקים של אפליה מתקנת, יש לנו שוק מונופוליסטי וריכוזי אף יותר מהאמריקני, הפוליטיקאים מושחתים כמו באמריקה, יש לנו לוביסטים למען אילי ההון וחברות הענק כמו באמריקה. אך מאידך אין לנו אכיפת חוק כמו בארה"ב, אין לנו עונשים כבדים על עברייני הצווארון הלבן והמשתמטים ממס כמו בארה"ב, אחוז הכלכלה השחורה בישראל הוא יותר מפי שניים מהאמריקנית, מוסדות ההשכלה שלנו מפגרים בהרבה אחרי האמריקנים. ואיך זה מתקשר לביקור הגברת הזקנה? כבר בראשית המחזה אנחנו מתוודעים להילך הרוחות בעיירה לגבי האשמים במשבר: אלה היהודים, הבונים החופשיים, הקומוניסטים. השיטה של הפרד ומשול אומנם הומצאה על-ידי הרומאים, אבל מאמציה המובהקים ביותר הם הניאו ליברלים מהאסכולה של ארה"ב, בריטניה וישראל. אצלנו האשמים הם החרדים, הערבים, המתנחלים או כל שכבה מקופחת כזאת או אחרת שהם כביכול מוצצים את דמנו. הם עושים זאת בצורה מאוד לא מוצלחת כי החרדים והערבים הם האוכלוסיות העניות ביותר במדינה. שלא לדבר על דפני ליף שהיא אנרכיסטית, קומוניסטית וחוצפנית. גם בארה"ב השיטה הפוליטית משסה כל פלג של האוכלוסיה נגד השני. אובמה נמצא אי שם בין הסוציליזם לקומוניזם אליבא דרפובליקאים, כאשר את המימון שלו הוא מקבל מוול סטריט והוא לא העז לעשות דבר נגד אילי ההון והבנקים הגדולים, אבל בהשוואה לבוש הוא קומוניסט. הדמוקרטים והרפובליקאים הם תאומים סיאמיים בכל מה שקשור למשטר הניאו ליברלי, אבל הם בכל זאת נלחמים זה בזה, שלא לדבר על אימת האוכלוסיה הלבנה והווספית מהשתלטות ההיספנים והשחורים על המדינה. זה בכלל אסון שגם לומדים ספרדית בבתי הספר, עד עכשיו הרי הסתדרנו רק עם האנגלית שלנו! אחוז אחד מהאמריקנים שולט על הכלכלה, משלם את שיעורי המיסים הנמוכים ביותר ואמריקה מתיימרת להיות הדמוקרטיה הגדולה בעולם, כשהיא פלוטוקרטיה העושקת את 99% מהאוכלוסיה, שבכל זאת מצביעים בשביל אילי ההון העומדים מאחורי הפוליטיקאים כי כולם רוצים להידמות אליהם ולהגשים את החלום האמריקני, כשבינתיים הם נשחקים ורואים תוכניות ריאליטי. המצב בישראל דומה לאמריקני, אילי ההון והמפלגות דואגים לשסות פלג נגד פלג במקום שהמקופחים יתאחדו (זו באמת אימרה קומוניסטית), העבודה, קדימה והליכוד, שינוי, ש"ס והחרדים דאגו להנציח את השלטון הניאו ליברלי, את ההטבות של אילי ההון והחברות הגדולות, את קיפוח מעמד הביניים, את התגברות העוני, תוך שיסוי פלג בפלג. כל עוד שכולם שונאים את כולם הם לא יוכלו להתאחד נגד האשם העיקרי לצרות הישראליות והאמריקניות, הלא הם אילי ההון, פקידי הממשל והפוליטיקאים המושחתים שגרפו לכיסם מאות מילירדים, כאשר נערי האוצר הפריטו את החברות, הבנקים ואוצרות הטבע בנזיד עדשים לאילי ההון שהלכו לעבוד אצלם במשכורות של מיליונים. בדיוק כמו שבארה"ב מתקיימת הדלת המסתובבת בין גולדמן זקס ודומיה לבין הממשל הדמוקרטי (רובין) והרפובליקאי (הנק פולסון). ומעניין שדווקא בסקנדינביה אין כמעט תופעות של הון ושלטון ומעבר בין המגזר הפרטי לציבורי והיא הכי אתית, שוויונית, עשירה, עם פריון עבודה מעולה ואיכות חיים הטובה ביותר. גם בביקור הגברת הזקנה ניתן לראות אנלוגיות לתחלואי הכלכלה ומדהים איך סופר שהוא לא כלכלן ראה את זה דווקא בשוויץ האתית והשוויונית, דווקא בשנת 1956 שהייתה בתקופה הכי שוויונית וחברתית בעולם המערבי, שנמשכה מסוף מלחמת העולם השניה עד שנות השבעים. עדיין לא קם לנו הדירנמט של ימינו שיציג במחזה, בסרט או ברומן את תחלואי המשק העולמי. יהושע סובול התחיל בזאת ואנו מקווים שיצטרפו אליו רבים וטובים בעולם. איל טוען שהוא ביצע את פשעיו נגד קלייר למען המשפחה, כי הוא הרי "אהב" את הבת של בעל חנות המכולת ורצה להתחתן אתה. הוא אף טוען שאלמלי עשה מה שעשה לקלייר היא לא הייתה מתחתנת עם האדם העשיר ביותר בעולם, כך שהוא למעשה עזר לה בזה שהוא האשים אותה בהפקרות יחד עם שני עדי שקר. הציניות הזאת אופינית גם למחזות ורומנים אחרים, ג'ו קלר שלח את החלקים הפגומים למען המשפחה שלו, סזר ואיגולין מתנכלים לז'אן דה פלורט כי לא מתאים לו להיות חקלאי ולטובתו כדאי לו שיחזור לעיר הגדולה. כך הטייקונים עושים לנו טובה בזאת שהם עושים לנו תספורת של 50%, כי הרי יכולנו להפסיד הכל, המושחתים המדרדרים את מחיר החברות שהם רוצים להשתלט עליהן עושים טובה לבעלי מניות המיעוט כאשר הם נותנים להם 10% מהשקעתם, החרדים האשכנזים עושים טובה לנערות המזרחיות המסולקות מבתי הספר האליטיסטים כי הן ירגישו שם מנוכרות כשלומדים ביידיש ולא יוכלו לראות טלוויזיה. לכל פושע יש הצדקה לפשע שלו, לאיל (המשפחה), לקלייר (הצדק), לגזענים (טוהר הגזע), למפיה (nothing personal), לניאו ליברלים (השוק החופשי), לאנסים (היא גרתה אותי), לרוצחים (הוא הכניס ראשו מתחת לגרזן), לספרי הצמרת (נתנו להם תשואה של 0.5% יותר).

עד כמה שהשתדלתי להיות איש עסקים זהיר, ובדרך כלל הצלחתי בזאת, הרי שבכל פעם שעשקו אותי התנהגו אלי בצורה נחמדה ביותר, כשמנעו ממני העלאה הרעיפו עלי תשבוחות, killing me softly הייתה הסיסמא האהובה. וגם במחזה שלנו, קלייר מדברת יפה מאוד לאיל, הם מעלים זכרונות נעימים מהעבר רגע לפני שאיל מוצא להורג, תושבי העיר מרעיפים אהבה על איל ונשבעים לו אהבת נצח, הם עוטפים אותו באהבה כשהוא מנסה לברוח ברכבת ומונעים ממנו להימלט, הם לא מרימים את הטון אפילו פעם אחת, למעט כעסו של ראש העיר כשאיל מסרב להתאבד וההתנהגות של השוטר לאיל רגע לפני מותו. כך גם הפוליטיקאים המושחתים ואילי ההון מתנהגים אלינו הקורבנות שלהם בנחמדות אין קץ. הם מחניפים לנו, אומרים לנו עד כמה אנו חשובים להם, זה ברור, כי אם לא היו ההמונים שבולעים כל פעם מחדש את הפתיונות שלהם בבחינת הצבת מכשול בפני עיוור את מי ניתן היה לרמות? והרי מייקל מילקן ענה למקטרגיו שממי יכול היה לגנוב אם לא מהקרובים לו ביותר? אנחנו מוכנים לסלוח לאיל הון שעשק אותנו כל עוד שהוא לא העליב אותנו, הוא הרי רצה להחזיר את החוב אבל לא יכול היה, הוא רצה שהמניה שלו תעלה אך השוק נפל, הוא רוצה למכור לנו בזול אך מחירי הדלק עולים. כל עוד אנחנו רואים את האח הגדול ולא את ביקור הגברת הזקנה נמשיך לאכול את כל הלוקשים הקרים שמוכרים לנו הפוליטיקאים ואילי ההון כי אין לנו מוח ביקורתי. ממילא אנחנו קוראים את העיתונים שלהם (פרט לאנומליה של דה מרקר) וצופים בערוצים שלהם (פרט לאנומליה של תוכנית המקור של רביב דרוקר ומיקי רוזנטל). בסרטו של מיקי רוזנטל שיטת השקשוקה יש רק מעידה אחת כאשר אשתו של סמי עופר קוראת למיקי בכניסה למוזיאון תל אביב "חלאה", אבל זה היוצא מהכלל המעיד על הכלל. גם עורכי הדין מנומנסים להפליא, חברי המלומד, מרשי, כבודו וכדומה. אני לא יודע מה עדיף שישדדו אותי בביתי ויחטיפו לי מכות או שישדדו אותי בבורסה ויגידו לי עד כמה אני חשוב לחברה. השיא הוא כאשר מבקשים מהקורבן שירחם על העושק, כמו רוצח ההורים שמבקש את רחמי בית המשפט כי הוא יתום. כך פורצ'יה מבקשת משיילוק בסוחר מונציה שירחם על אנתוניו בה בשעה שברור לכל כי במצב ההפוך אף נוצרי לא היה מרחם על היהודי החלש. אבל כשפעם אחת היהודי הוא בעמדת כוח מבקשים ממנו לרחם על הנוצרי מהאליטות. רק אחרי שהיהודי לא משחק את המשחק מוצאים פלפולים משפטיים על-מנת להוכיח שהקורבן שיילוק הוא למעשה האשם ולכן רוצים לקחת ממנו את כל רכושו ודורשים ממנו להתנצר. כך מבקשים תושבי העיר מקלייר לרחם על איל ועליהם ולא להחזיר מידה כנגד מידה. אך להבדיל מהמקרה של שיילוק, המילירדרים מכתיבים את אמות המוסר והיא מבצעת את זממה בלי כל הרהורי חרטה. כל עוד החברות ואילי ההון מרוויחים הם לא חושבים לשתף אף אחד בבוננזה, הם משלמים מינימום מיסים ומינימום שכר. אך חס וחלילה אם הם נקלעים לצרות בגלל הספקולציות שלהם או מיתון עולמי מובן מאליו שהמדינה צריכה להיחלץ לעזרתים, הנושים צריכים להסכים לתספורות והעובדים צריכים להסכים לקיצוץ בשכרם. רחמו על העשיר, העני ממילא רגיל להסתדר לבדו! אם כך, חובתו של הקורבן לשתף פעולה עם העושק. ראש העיר דורש במפגיע מאיל שיתאבד על-מנת שימנע ממנו את אי הנעימות לרצוח אותו. הוא מאוד כועס על איל שלא מוכן להוציא לו את הערמונים מהאש. כך גם איגולין דורש ממאנון שתתפלל למען השבת המים לעיירה ברומן ההמשך של ז'אן דה פלורט "מאנון" על-מנת להציל את גן הציפורנים שלו כאשר כולם יודעים שבשביל להשתלט על האחוזה איגולין וסזר גרמו למותו של אביה ז'אן. בשטיפת המוח המתמדת שעושים לנו אילי ההון והשלטונות השולטים על המדיה ועל המשק מתכנתים אותנו שנראה את אילי ההון כצודקים תמיד ואת קורבנותיהם כאשמים תמיד. אורח מחשבה זה אומץ ממשטרים טוטליטריים והרי ידוע הוא שהמשטר הניאו ליברלי שולט בעיקר על-ידי The Shock Doctrine: The Rise of Disaster Capitalism על-פי ספרה המעולה של נעמי קליין. מוכרים לנו את הלוקש שמדיניות נתניהו בזמן השוק של האינתיפדה השניה כשמתו למעלה מאלף אזרחים היא טובה למשק ובחסות זאת הוא הורס את מדינת הרווחה, על-פי עקרונות הניאו ליברליזם של מורו ורבו מילטון פרידמן, יועצו של פינושה. הצדק הוא הרי תמיד עם העשירים והשלטון המושחת, ואילו העני בהגדרה צריך תמיד לוותר למען המולדת, העשירים והציפורנים של איגולין. זאת ועוד, דווקא העניים המרודים ביותר מצביעים עבור המפלגה העושקת אותם הכי הרבה - הליכוד הניאו ליברלי, בגלל ששוטפים את מוחו בפחד מפני הערבים, אירן, החיזבלה והחמאס. אך קדימה ושינוי (או דומיה) לא טובים יותר כי הם מפחידים את בוחריהם בחרדים וכך הלאה. אתה בוחר את העושק מרצונך החופשי ולזה הם קוראים דמוקרטיה. הונאה רבתי זאת מתאפשרת בגלל שהפושעים האתיים שומרים על דימוי ללא רבב. הם הרי תורמים לאגף בבית החולים, למוזיאון, למגרש ספורט ולמתנ"ס, הם אפילו תורמים לארגונים אתיים ועומדים בראשם. הם נהנים מכל העולמות, הרצחת וגם ירשת, עושקים את כולנו ומצטיירים כאמא תרזה. או כמו מקי סכינאי, גיבורו האלמותי של ברכט, הם תמיד בכפפות לבנות ואף אחד לא רואה את הסכין. כשמצילים את החברה שהשתלטו עליה אחרי שדרדרו את מחיר המניות ב-90% הם מצטיירים כמיטיבי האומה כי הצילו אותה מפשיטת רגל וגם בעלי האג"ח המסופרים צריכים לענות "אהבתי את אדוני" כי הם מקבלים מחצית מהשקעתם.

בספרו המעולה של מונקס The Emperor’s Nightingale הוא מתאר את תרופות השווא שלא מסייעות בידי מחזיקי העניין: המנכ"ל, החוקים, הדירקטוריון, הדח"צים, היועצים והעיתונות. דירנמט לא פוסח אף על העיתונות. בימינו המדיה שייכת ממילא לאילי ההון אבל בימיו של דירנמט היא עוד התיימרה להיות בלתי תלויה. דרך אגב, השתלטות הטייקונים על המדיה היא לא פטנט ישראלי ואפילו לא אמריקני. כבר בצרפת של נפוליאון השלישי היה זה אמצעי מקובל על-ידי ספקולנטים להשתלט על עיתון על-מנת לסייע בספקולציות של הטייקונים, כפי שמיטיב לתאר גדול הסופרים האתיים אמיל זולא בספרו המעולה "הכסף", שמשום מה טרם תורגם לעברית למרות שהוא הרומן הטוב ביותר על אתיקה עסקית. העיתונות בביקור הגברת הזקנה היא שטחית ואוכלת את כל הלוקשים שפרנסי העיר מאכילים אותה. כך הדיווח שאיל מת מרוב שמחה. אבל הם בכלל לא מודעים שמתנהל משפט ראווה ושכל הנאמר בו הוא בכפל לשון. נאומו של המורה מתקבל על-ידי העיתונות כגדלות מוסרית, הם שטחיים ולא מעמיקים ודי לקרוא כמה מהמאמרים של גדולי העיתונאים בעיתונים רבי תפוצה על-מנת להיווכח כי אין חדש תחת השמש. העיתונאים שומעים כי כל מה שמבוצע נעשה למען הצדק והמוסר, לא למען הממון, למען המצפון. הרצח הרי ממילא מבוצע באפילה, הרחק מעיני הציבור, והם לא מודעים לו. הפשעים האתיים מבוצעים בדרך כלל באפילה, הרחק מעיני התקשורת, כי הפושעים האתיים לא אוהבים את האור והשקיפות, וכפי שנאמר ב"אופרה בגרוש" של ברכט בסוף המחזה – אתה רואה רק מה שבאור בשעה שמה שבחושך נסתר מהעין. גם בימינו אלה, בארה"ב כמו בישראל ובמדינות הלא אתיות, התשקיפים לא ברורים, ההודעות לרשות ניירות הערך, העיתונות והבורסה עמומות ולעיתים אף סותרות, מספרים לך שלא ניתן להשוות את ישראל לסקנדינביה בגלל ההוצאות הביטחוניות אך שוכחים להגיד לך שדווקא עד שנות התשעים הוצאות הביטחון היו פי שתיים ופי שלוש יותר גבוהות כאחוז מהתמ"ג מאשר בימינו, בעוד שבשנים האלה השוויון היה גבוה בהרבה מאשר כיום. אומרים לך שהריכוזיות בישראל לא גדולה כאשר הריכוזיות בישראל גבוהה פי שלוש מאשר בשוודיה ה"ידועה" כארץ עם קונצרנים גדולים, פי שתיים מאשר בנורווגיה, בפינלנד או בגרמניה. אבל אל תבלבלו אותנו עם עובדות, אנחנו כותבים מאמרים קצרים ביותר, טוענים תחת כל עץ רענן שאין ריכוזיות וגם אם יש - הבעיה של ישראל היא הרי החרדים, אז תילחמו בחרדים ותעזבו במנוחה את אילי ההון המממנים את העיתון שלנו. תנו לנו להמשיך לזרות חול בעיניים ואל תשכחו לצפות בפרק ההדחה של האח הגדול, תחרות הזמר הצעיר או המזרחי, השמן, השורד, השף וסדרת המופת "מעושרות".

דירנמט לא נוקט עמדה. הוא לא אומר לנו מי יותר אתי או יותר מושחת: קלייר, איל, אשתו, בנו ובתו, ראש העיר, השופט, הרופא, השוטר או הכומר. לכן הדינמיקה הקבוצתית המתפתחת בקורסים שלי מעניינת עוד יותר כי כל אחד מהסטודנטים צריך להציג את הדילמות האתיות של גיבורי המחזה. פעמים רבות הסטודנטים מוצאים תובנות במחזה שאפילו דירנמט לא חלם עליהן. ניתן לסנגר ולקטרג על כל אחד מהגיבורים וכמובן על כל אחד מגיבורי הפסיכודרמה של עולם העסקים בארה"ב ובישראל. בסמינריון שלי על צדק חברתי וכלכלי בישראל מוקדש שיעור שלם על סטף ורטהימר המוצג כאיל הון אתי, אך יש לנו סטודנט שהוא הקטגור והשני הוא הסנגור. אם הקטגור עושה עבודה טובה הוא מוצא סיבות אינספור להציג דווקא את הגיבור האתי כגיבור שלילי, כמו גם במקרה של המחזה שלנו כשמציגים דווקא את קלייר כגיבורה האתית של המחזה. אם אין דין ואין דיין בגילן ובית המשפט פוסק נגד קלייר הקורבן הצעיר, מן הדין שקלייר הזקנה תעשה צדק לעצמה, כי אין שופטים בגילן, ואלה שהיו שופטים הם עכשיו המשרתים שלה. עד שובה לגילן איל קיים את הפסוק של "רשע וטוב לו", וקלייר לוקחת על עצמה את התפקיד של האל בעשיית צדק כי הרי היא אלת הון ואילי ההון הם הכי קרובים לאלוהים. איל הופך מעושק לקורבן ובסוף המחזה הוא מקבל מימדים של גיבור טרגי המשלים עם גורלו ולא מתקומם כנגד אי הצדק (או הצדק) של המשפט המבוים. ראש העיר דואג לרווחתם של תושבי גילן בדיוק כמו ראש העיר פיטר שטוקמן באויב העם וניתן לסנגר עליו כמו גם לקטרג. המורה הוא קול המצפון ומי שמונע ממנו לצאת אל העיתונות ולאמר את האמת הוא דווקא איל, אז המורה הוא אתי או לא אתי? האם תושבי העיר הם פחדנים נטולי חוט שדרה או עניים מרודים הרוצים רק לשרוד בעולם המודרני והאכזרי. הם אינם יכולים להילחם נגד האלים כמו יוליסס או אודיסיאוס שנלחם נגד פוסידון. קלייר השתלטה על כל העיר והביאה אותם למצבם הירוד, אז לכן אלה לא כוחות שווים ויש להם רק ברירה אחת להיכנע לרצונה של אלת ההון. וזאת אולי גדולתו של המחזה – שהוא ניתן לפרשנויות אינספור. לפני שנתיים ראיתי בברלין עיבוד אחר של המחזה, הפעם בשפת המקור, שבו הגיבורים עולים ויורדים במשך שעתיים בגרם מדרגות במין תזזית כזאת המנסה בכל מחיר לתת פירוש מקורי למחזה שהפך לקלסיקה. שתי הגרסאות הקולנועיות רחוקות יום ולילה האחת מהשניה וההצגה החדשה של הבימה שונה בצורה מהותית מההצגות הישראליות הקודמות. אך דמותם של איל, קלייר ותושבי העיר ישארו לנצח דמויות הגדולות מהחיים, וכמו שאני מצאתי מקבילות למחזה בעולם העסקים המודרני, יהיו בוודאי חוקרים אחרים שימצאו מקבילות לעולם העסקים של 2050, שיהיה ניאו ליברלי, ניאו חברתי, מודל הדרך השלישית של שטיגליץ, כלכלת חליפין בעקבות שואה גרעינית או שפל עולמי, או גן עדן עלי אדמות? בדבר אחד אני בטוח – יש לעשות כל מאמץ ללמד באוניברסיטאות, בחברות, בבנקים, במשרדי עו"ד ורו"ח מחזות כמו ביקור הגברת הזקנה שיחשפו אותנו לביקורתיות ולדילמות אתיות וידירו אותנו מהחלופות המטמטמות של הריאליטי, אם אנו חפצי חיים!