כמי שמוגדר כפעיל בנושא הורות משותפת מתוך ראייה של טובת הילד אני מקבל המון פניות של אנשים, חלקן פשוט לשפוך את הלב, חלקן לבקש עצה וחלקן כי אין להם באמת לאן לפנות, לפעמים מכתב אחד מהעשרות שאני מקבל יכול לגרום לי פשוט לבכות, אין במכתב שום התמסכנות והתקרבנות, יש בו אמת, אמת שמפחידה כול הורה אוהב, כול הורה שנמצא כרגע במאבק הגירושין ו/או כאלו שכבר נמצאים בהסדרי השהייה.
זהו מכתב שקיבלתי מבחור שנקרא לו דורון. אתם מוזמנים להגיב:
אני נכנס הביתה, השעה כבר 10 בלילה. הבית ריק, יודעים מה המשמעות של בית ריק? התמודדתי עם תלונות השווא, עם חלוקת רכוש חד-צדדית שהותירה אותי נטול הכול, עם מזונות שהם למעלה מהכנסתי. אבל עם זה אני לא יכול התמודד. פשוט לא מצליח להכיל את זה. לפני כמה ימים הייתה האשליה, שהוא מלא. הם הגיעו לסופ"ש. התכוננתי כאילו הם אורחים שצריך להתכונן אליהם, בעצם למה כאילו? לכמה שעות הבית מתמלא צחוק, צעקות, מריבות, ריקודים, ילדים, הילדים שלי, האורחים. ושוב הם הולכים עד למפגש הבא. הסדרי ראייה קוראים לזה, זכויות ביקור, כמו לאסירים בכלא.
אני קונה מה שאני יכול, מתרץ להם שזה הכי טוב. מעניין הם מאמינים שחטיף כזה עלוב של וופלה, הוא הכי טעים? אצל אמא יש לנו קינדר אבא. אבא? באמת אני אבא? במקרה הטוב אני דוד רחוק. שלא לדבר על ההורים שלי, שעם כול הרצון מנסים להותיר לי כמה שיותר זמן פנוי איתם. ואז הם הולכים, ושוב הבית ריק. כאילו הצעקות, הצחוק, היה חלום לא ממשי. ושוב אני סופר שעות ימים, מחכה. משחזר את הזמן שהיה לי איתם, בוחן, משחזר כול רגע כול שניה. הבית ריק. עכשיו לילה. אומרים שאנחנו הגברים, לא מסוגלים לגדל ילדים. שזה תפקידה של האישה. אבל אני חיתלתי קילחתי, קמתי לילות ארוכים לבנים. אלו הילדים שלי קיבינימט.
הבית ריק, יאוש, דממה. אומרים לי שאני צריך להמשיך הלאה, להכיר מישהי ולהקים איתה משפחה חדשה. ואז מה? למחוק את הילדים שלי, הם לא משפחה? אני קורא את כול מה שכותבים, לא יכול להתנתק. ממש כמו נרקומן, מחכה לשמוע אולי תהיה בשורה.
"תלמד לא להתעסק איתי"
יש גברים אלימים אני שומע ויש נשים שבאמת הוכו. אני נזכר, זה לא באמת עוזב. הצחוק שלה, שלקחו אותי. אתה תלמד מותק, לא להתעסק איתי, ככה היא אמרה. לא בשקט, בקול ברור מלא בלעג. ואותי הרחיקו, מהבית שלי. שקניתי מכספי. מושפל, הראש ברצפה. ישבתי בחקירות, הובלתי לבית המשפט. מעולם לא הוגש נגדי כתב אישום. אבל את התמונות שלי, המכתבים, זכרונות, לא ראיתי יותר. אין לי מושג על מה הוא מדבר אמרה, הוא לקח איתו מה שהוא רצה, שהוא יצא מהבית. לקח? יצא? בחוץ היא אמרה לי, זבל זורקים. זרקתי אותך וזרקתי את הזבל שלך. זבל שלי, אלו היו החיים שלי. זכרונות מכול החיים שעברתי.
ושוב במכה אני חוזר לשקט. הבית ריק, את הילדים שלי, האהובים שלי משכיב גבר אחר. החבר שלה. אותו אף אחד לא בדק ברווחה. ואני לא יכול אפילו לטלפן לומר לילה טוב. ראיתי איך אמרה ח"כ
אורלי לוי, שאין דבר כזה. ושהמשטרה אוכפת הסדרי ראייה (מילה נוראה כבר אמרתי). לא היא לא, אני רוצה לצעוק. אבל אותה זה לא באמת מעניין. הבית ריק. ולאט לאט הם יגדלו, יתבגרו, יתרחקו. ואני אסתגר לי בבדידות שאין לה מזור. הם בטוח לא יבינו. הם יתרגלו לחיות בלעדי, עד ליום שאני יהפך להיות מיותר. ככה זה, אלו עובדות החיים. אני מבין, אני מקבל. גם הם חייבים למלא את החוסר, אני לא מצפה מהם לכאוב את הניתוק כמוני. אני לא כועס, אני לא מאשים, פשוט מבין. הבית ריק, והוא כבר לא יתמלא לעולם.
לא הורה. לא אבא. גבר שקוף
אנחנו האבות שקופים. אפילו לא מכנים אותנו בשמנו , אבות. מעדיפים לקרוא לנו גברים. היא אם חד הורית, אני גבר. באבחה חדה אחת, נמחקתי. לא הורה, לא אבא. גבר שקוף. לא קיים. בלי זכויות, רק חובות. הבית ריק. מחר אני אקום אין ברירה חייב להתמודד. אבל בלילה שאני אחזור לבית הריק, שאני יעבור בין המיטות הריקות. שאני אחפש לבדוק האם נשאר בדל זיכרון, מריחם המתוק. אני אשאל את עצמי למה? לא עדיף לגמור את זה? מממלא אני לא אבא. מממלא הם רק סובלים כמוני מהניתוק חידוש ניתוק. אולי עדיף פשוט ללכת לנוח מכול זה. אתן מבינות, חברות עמותות הנשים. הבית ריק
הבית ריק, איזה ביטוי נורא. בית שמהותו ביטחון, שמירה, חום, הבית בעצם לא קיים...בשביל הבית הזה של דורון, בשביל הבית שלי , בשביל אנשים שרואים בילדים את הבית, בשביל אנשים שרוצים להמשיך הלאה ולהיות הורים ולאפשר לילדים שלהם בית ...בשביל אלו אני פה. אחרי קריאת השורות האלו אני פשוט בוכה.
מוזמנות ומוזמנים להגיב לדורון. הוא קורא פה ואני מקווה שגם יגיבו....היום זה אנחנו, מחר אתם.