ביום כה' בשבט התש"ב, נרצח על-ידי בני-עוולה מחולל ומנהיג הלח"י -
אברהם שטרן "יאיר". 70 שנה עברו מאז אותו יום מר ונמהר. זה 70 שנה שנאמניו, בני-משפחתו ואוהדים, שבים שנה אחר שנה לפקוד את קברו ביום נפילתו.
אבל, אז, "בימים אדומים של פרעות ודמים", ליוו אותו למנוחות עולמים שלושה בלבד. גם היום, אי-אפשר לתפוס מראה טרגי וקשה כל-כך. לוחמי-המחתרת ואוהדיה לא היו יכולים להשתתף בהלוויה מהחשש שיעצרו. ואולם, עולה השאלה, היכן היו בני-העם היושב בציון בעת שנשיא, מנהיג ולוחם הובא למנוחות עולמים, לאחר שנרצח בדם קר על-ידי נציגי הכובש הזר. הציבור נשאר ספון בביתו.
יאיר כתב באחד משיריו:
"אני יודע יום יבוא או ערב,
אפול חלל בודד בשדה הקרב".
הוא קבע בשירו הידוע: "חיילים אלמונים" את השורה האלמותית: "משורה משחרר רק המוות".
היה נכון למות מות גיבורים
ימיו האחרונים היו ימי בדידות וחי היה כחיה נרדפת. לא היה לו לאן לפנות והיכן להניח את ראשו. הוא ידע שימיו ספורים. אבל לכל אלה לא הייתה השפעה על החלטתו העקרונית שלא להציל את עצמו (בקבלת ההצעה להחביאו באחד מהקיבוצים /ישובים של ההתישבות העובדת). ברור היה שלא עמדה על הפרק הכוונה להסגיר את עצמו לידי הבריטים. כאב לו מאוד על כך שיש בין אחיו אותם שרדפו אותו וביקשו את מותו. הוא ידע שאף יהיו ביניהם כאלה שישמחו על הידיעה על מותו.
הוא ידע שבכך הוא חורץ למעשה את דינו וכי כדורי האוייב ישיגו אותו במהרה. לא היה לו ספק (מה שהתברר אחר-כך כנכון), שהבריטים יבקשו להורגו במקום ולא יאסרו אותו. אבל לוחם גדול כמוהו, אמיץ-לב, בעל כבוד ושאר רוח, היה נכון למות מות גיבורים, מות קדושים. כיאיר האגדי, כך הוא. חי היה כלוחם וכך רצה לנפול כלוחם.
יאיר בחר בדרך זו, והיה הולך בה שנית, אילו יכול היה. כך הלך לקראת מותו בעינים פקוחות, אך לא השפיל לרגע את עיניו. המוות הוא שהשפיל את עיניו. בריטניה הגדולה, זו אשר שנים לא רבות לפני כן נאמר עליה שהשמש אינה שוקעת ברחבי האימפריה, היא שירדה על ברכיה מפני הוד דמותו ודמות עולי-הגרדום שנתלו על-ידה.
הבריטים הפכו מרודפים לנרדפים
יאיר מת, אך רוחו קיימת. דרכו שהייתה דרך אמת היא ששרדה. וכדרכה של אמת, היו אחריו אלה שהמשיכו את מלחמתו עד להשגת הנצחון. לא הגרדום ולא המוות בקרב הרתיעו את הלוחמים. בגופם היה אפשר לפגוע. את גופם היה אפשר לאסור, אך לא את רוחם. על לוחמי המחתרת שהיו אסורים בבתי הכלא, כאן ובגלות, אפשר לומר שלא היו אנשים רבים בעולם שישבו במאסר והיו בני-חורין בנפשם. הם היו חופשיים אף יותר מאלה שהיו חופשיים בגופם, אך היו כבני-חסות בנפשם.
יש עוד בינינו כאלה, מעטים אמנם, הזוכרים את הלגלוג שהיה מקובל בקרב "הישוב המאורגן" דאז כלפי מחתרות האצ"ל והלח"י. באיזה זלזול ואירוניה הועמדה השאלה: "האם אתם תצליחו לגרש מארץ-ישראל את האימפריה הבריטית"?
אבל ההיסטוריה התגלגלה אחרת. אפשר לומר, הבריטים לא רק עזבו אלא גורשו מהארץ בביזיון. לחלק מהפעולות של המחתרות, היה הד נרחב לא רק כאן אלא גם בכל רחבי העולם. היו פעולות שפגעו והכאיבו להם באופן שלא הותיר להם אלא לקחת את אנשיהם ומטלטליהם ולנוס מכאן. האדמה רעדה תחת רגליהם. ההיסטוריה תזכור כי היהודים הם אלה שגרשו את הבריטים מארץ-ישראל - ארץ-הקודש.
לוחמי המחתרת שנתפסו והועמדו לדין, הפכו (בעת ההליכים המשפטיים) למאשימים במקום נאשמים. הבריטים, הפכו מרודפים לנרדפים. שום בריטי, וגם בעל דרגה ומעמד לא יכול היה לחוש בטוח. כדוריהם של לוחמי-המחתרת השיגו אותם בכל מקום. כך סיים הלורד מויין את חייו בקהיר.
יצחק שמיר, מנהיג הלח"י לאחר נפילת יאיר, אמר באחד הראיונות עימו, כי פעולתם הביאה להיפוך המגמה: לא הם (לוחמי המחתרת) פחדו יותר מהבריטים, אלא הבריטים הם אלה שפחדו מהם.
דמותו של יאיר עדיין חיה
את הופעתו של יאיר יש לראות כמהפכה היסטורית, בכך שהיהודים נוטלים את גורלם בידם, ונושאים בליבם את תחושת החופש הנפלאת מימי משה עד הנה. לא ניתן להסביר באופן מלא את התופעה של ההתעניינות ההולכת וגוברת בדמותו ובמשנתו. 70 שנה עברו, ונראה שמדובר בדמות חיה. אולי חיה יותר מרבים החיים כאן כעת. יש משהו כובש, מושך לב בפניו הנשקפות מהתמונות שנשארו אחריו. אלו הם פנים יפים, קורנים בעלי הדרת מלך.
קשה לתאר במילים את משמעות אותה מסירות הנפש של עולי-הגרדום ויאיר. אותה הליכה זקופה, רבת-הוד, למען האידאה הקדושה, עד בוא המוות האכזר. דווקא משורר בריטי, שאולי אין שני לו, ושמו אוסקר וילד, ידע לבטא באופן הנפלא ביותר את אותו המעמד (תאור שאין למוצאו מלבד כמובן בתנ"ך הקדוש שאין דבר שישווה לו):
"המעונה המומת על קדושת השם, כשהוא מתעטף ב"טלית של אש",
והוא עומד על במת המדורה, אפשר שהוא רואה את פני האלהים".