נתחיל בעובדה - הקולוניאליזם החילוני מאיים להשתלט על המדינה. אין ספק בעניין, זה קורה בחסות קמפיינים מתוזמנים של תנועות שמאל אזרחיות עם כסף ערבי, בעזרת סיקור תקשורתי אנטי דתי וחרדי, בתעוזת ליבה של מדינת תל אביב וכן, הרבה תודות גם
יאיר לפיד, שממשיך את הקו הריקני, החלול והשטני של אביו.
שיח האנטי הנוכחי החל, אם כן, בקמפיין מתוזמן היטב שנפתח בקיץ האחרון, מבית הקרן לישראל חדשה (גוף שמאל אזרחי אנטי דתי) שאותו כולם בוודאי כבר מכירים בשם הבמה: ״מחאת האוהלים״, או ״המחאה חברתית". השיח הזה נמשך עם קמפיינים נוספים וממש לא אקראיים, מכוערים ובעלי דמוניזציה בכל הקשור לדת, בפרט לחרדים (בעיקר פרובוקציות שהביאו עלינו משום מקום את נושא הדרת הנשים, היריקות וכולי). בנוסף, ישנו גם הסיקור התקשורתי הדמוני והנרחב בתקשורת (ערוץ ynet ,2, הארץ, ערוץ 10). נקודת השיא, אפוא, היא כמובן פרישתו של ה״מנהיג״ וראש מחנה האנטי, יאיר לפיד, וריצתו לכנסת במצע שכולו שנאת חרדים ותו לא.
אוטובוסים בשבת במדינת תל אביב
הנה כי כן, מי שמכניסה ראשה לקלחת הבוערת היא, איך לא, מדינת תל אביב, אשר הצהירה כי היא מתכננת להשליט תחבורה ציבורית בשבת. בשל כך, עולות כמה שאלות מהותיות:
ראשית, מדוע עד עתה, אותה עירייה לא יזמה תחבורה ציבורית בשבת וחיכתה עשורים על גבי עשורים כדי לקבוע עובדה זו בשטח? ובכן, התשובה לשאלה הזו ברורה לכל בר-דעת: ברגע שיש מסע הסתה נגד מגזר שלם, וברגע שמשתמשים בהמוני ישראל שיצאו בתמימותם לרחובות בתקווה להשיג שיפור כלכלי ככלי ציני לניגוח החרדים, וברגע שהתקשורת משתפת פעולה ומעלה על נס את הסיקור האנטי דתי, וברגע שהקמפיינים של התנועות האזרחיות יוצאים לפעולה ובדיוק כשמתרחשת נקודת השיא (כניסתו של לפיד לפוליטיקה במצע האנטי הריקני) - או אז, אין זמן מתאים יותר מאשר כעת, כדי לשלוף את הארנב מהכובע ולהכות על הברזל בעודו חם. שהרי המוני ישראל לא יודעים לעשות דבר טוב יותר, מאשר ללכת כעדר לצלילי החליל של ה"המלינים".
ומה בדבר הסכם הסטטוס קוו? מבחינת מדינת תל אביב, הסכם זה, מסתבר, לא קיים כלל, בבחינת אני ואפסי עוד. הקולוניאליסטים החילונים מרגישים ש"תפסו להם את המדינה", "מנצלים אותם" ועוד כהנה וכהנה מושגים דומים. אך אל נא נאשים אותם, כי אם את התקשורת שמזינה את ראשם יומם וליל בשטנה, במקום בטיפוח דו-קיום והידברות.
ועדיין, שומה על ראש עיריית תל אביב לשכוח את עיקרון הממלכתיות? אותו עיקרון שמכבד הן את החילונים השפויים והן את הדתיים/חרדים ובכך שומר על מרקם החיים העדין לכשעצמו? אותו העיקרון, היה עד כה פתרון מתאים הן לחילונים והן לדתיים והרי, אם זה לא שבור, למה לתקן? התשובה, כאמור, ברורה ומתובלת בהרבה פופוליזם.
לנשוא עצמו ספציפית - אגד ודן הן חברות שמקבלות תקצוב מהמדינה. צעד אנטי דתי שלהן הוא לא כצעד של חברה פרטית אחרת, ויש לקחת זאת בחשבון. בעוד שחברות פרטיות מפעילות תחבורה בשבת מכל מקום (מוניות שירות) ובכך לא מפלות את הציבור החילוני, חברות אוטובוסים ציבוריות אינן יכולות לעשות כבתוך שלהן וכפופות לעיקרון הממלכתיות של מדינת ישראל, הדורש מהן לשמור על הצביון היהודי במדינה ולהתחשב במגזר הדתי ובמוסדותיו. כך יוצא, ששני הצדדים מרוויחים ואף אחד לא נפגע. כך זה התנהל על מי מנוחות ובצורה הטובה ביותר, עד כה לפחות.
בל נשכח שמדינת ישראל עצמה כפופה לרוח מגילת העצמאות שממתגת את מדינת ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית ולא רק כמדינה דמוקרטית. אך ראו זה פלא – בעוד שבג"ץ אישר עד כה, במשך כל שנות קיומה של המדינה, עתירות בשם "המדינה הדמוקרטית", לא התקבלה שום עתירה עד היום בשם "המדינה היהודית". ועל שום מה יבואו בטענות הקולוניאליסטים החילונים?
תחבורה ציבורית בשבת תשמוט את רגלינו מעל הצביון היהודי ותוביל אותנו למדינה דמוקרטית בלבד, ללא שום סנטימנטים וערכים בסיסיים של הדת. בנוסף, צריך לזכור שהסטטוס קוו ועיקרון הממלכתיות, הם הם שמונעים הקצנה חרדית נוספת. החלטות שייעשו באופן חד-צדדי על-ידי החילונים, ידחקו את החרדים עוד יותר לשוליים לעבר הקיצוניים שבחברה החרדית ויגרמו לעוד עשרות אלפים לשיר את המנון נטורי-קרתא: "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים".
ביאליק ודיזנגוף על היהדות והשבת
החברה החרדית נמצאת בתהליך של היטמעות בחברה האזרחית-ישראלית. יותר ויותר חרדים יוצאים לשוק מעגל העבודה (בעיקר בהייטק), יותר ויותר חרדים מתגייסים בשנים האחרונות ומשלימים את לימודי הליבה. הדבר יוצר אבסורד לגבי הקולוניאליסטים החילונים שרוצים מדינה אזרחית, אך בפעולותיהם דוחקים את הציבור החרדי עוד יותר הצידה, לקהילותיהם.
גם אמתלת הקולוניאליסטים החילונים בדבר "צמצום תאונות הדרכים" היא תואנה פופוליסטית, לא מדויקת ולא אחראית. בשנים האחרונות חל שיפור רציני במערך התחבורה הציבורית, נוספו קווים נוספים ואף בוצעה רפורמה מקיפה ועדיין, לא רק שמספר התאונות לא פחת, הוא אף עלה.
ובכלל, אולי מדינת תל אביב והקולוניאליסטים החילונים צריכים להיזכר בשני אישים חשובים, אשר נהנו מתמיכה חוצת-מגזרים ואשר שימשו כמובילי דעת קהל. ממכתבו (שהוסתר במשך שנים) של המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק, למזכיר הקיבוץ:
- "ארץ-ישראל בלי שבת לא תיבנה, אלא תיחרב, וכל עמלכם יהיה לתוהו. עם ישראל לא יוותר לעולם על השבת, שהיא לא רק יסוד קיומו הישראלי, אלא גם יסוד קיומו האנושי. בלי שבת אין צלם א-להים ואין צלם אנוש. אילו הייתה העבודה תכלית לעצמה, הרי אין מותר לאדם מן הבהמה. כל עמי התרבות קיבלו מיד ישראל, בצורה זו או אחרת, את יום המנוחה, והיא שעמדה להם ללבוש צורת אדם במקצת. בלעדיה היו כולם עומדים בפראותם. השבת, ולא התרבות של תפוחי–הזהב או תפוחי–האדמה, היא ששמרה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו. ועתה, בשובנו לארץ אבות, הנשליכנה אחרי גוונו ככלי אין חפץ בו?"
גם מאיר דיזנגוף (מייסדה של תל אביב וראש העיר הראשון שלה) השכיל להבין:
- "אין כאן שאלה של דת בלבד אלא שאלה ציבורית ולאומית. אסור לחלל שבת בפרהסיה. לכל עם ועם יש מסורת של השקפות, אמונות, מנהגים - השומרת עליו. זהו צביונו של עם הנותן לו קיום. אוי לו ליחיד ואוי לו לקיבוץ שייבדל מתוך עמו, ועלינו להישמר מחילול שבת בפרהסיה, שלא להעמידנו מחוץ למחנה, ובעיר העברית הראשונה יותר מאשר בעיר של עכו"ם (עבודת כוכבים ומזלות = גויים ונכרים עובדי אלילים, ע.ד.) זקוקה היא העיר לחותם יהודי מיוחד".
שני האישים החשובים האלו, כל אחד לעצמו, מתעסק בפגיעה בכבוד השבת ובמרקם החיים היהודי במדינה, בפן שונה. בעוד שדיזנגוף מדבר על "שאלה ציבורית ולאומית" - עליה הרחבנו בתחילה - ביאליק מתרכז בדת היהודית עצמה ("שמירה על קיום עמנו בכל ימי נדודיו").
מה שאומות העולם כולן השכילו להבין
ואכן, אי-אפשר שלא להיכנס לנבכי היהדות וגם בנושא הזה להעלות שאלות מהותיות: האם ליהודים בכלל ולציונים בפרט היה מה לחפש בארץ ישראל, אלמלא הדת עצמה? מה נותן ליהודים את ה"קושאן" על הארץ? מה נתן ליהודים הכשר מלכתחילה (מאומות העולם) להגיע דווקא לארץ המובטחת?
ולמה, למה באמת לא אוגנדה?
והתשובה, רבותיי, ברורה מאליה. אפילו אומות העולם השכילו להבין זאת, אז שאנחנו לא נבין? בלעדי הדת, בין היהודים ובין הערבים לא היה ולא יהיה שום הבדל לאומי. אותם ערביי אוכלוסיית ארץ ישראל היו פה, כשם שהגרעין החרדי היה פה, הרבה-הרבה לפני שבן-גוריון החל למלא מטוסים בעולים חדשים. אין לנו שום זכות על הארץ הזאת אם אנחנו, בעצמנו, לא מכבדים, מכירים ומוקירים את אותה הליבה, המסורת, התורה, היהדות – שהביאו אותנו לפה מארצות הגולה. באיזו חוצפה אנו מתווכחים ונלחמים עם הערבים על המדינה הזו, אם לא בשל שורשיה העתיקים והמסורת של הדת היהודית והעם היהודי בארץ ישראל?
בבואנו לדון בשאלות דמוקרטיות מהותיות, אל לנו לזנוח את הנושא הדתי-יהודי, אל לנו לשכוח אותו, אל לנו לבטלו – בדיוק כשם שאל לנו לזנוח, לשכוח ולבטל את השאלה הדמוקרטית. ובשל כך, בדיוק בשל כך, קרם עור וגידים עיקרון הממלכתיות והסטטוס קוו.
אם חפצים אנו במדינה אחת, מתוקנת, דמוקרטית, ליברלית ומערבית ומצד שני, בכזו השומרת על ערכיה, מסורותיה ועקרונותיה היהודיים, עלינו לשמור על המצב העדין הזה כמות שהוא ולא לנסות לפרום אותו בכוח.