וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד. בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל [שמות כ"ז, כ'-כ"א].
על-פי מסורות ותיקות של ישראל, נקראים הוריו של תינוק היודע לדבר ללמדו אותיות וצירופי אותיות והברות כדי מילים ומשמעויות. במילה אחת - לקרוא. אולם לשון המקור אינה לקרוא. הדגש אינו על המיומנות אלא על התוכן. "קטן היודע לדבר אביו מלמדו
תורה" [ערוך השולחן יורה דעה סימן רמה]. אבל התורה רחבה מיני ים ודעתו של התינוק קצרה עדיין והבנתו רכה. מה מלמדים אותו? פסוק שהוא חלק ודוגמית מן התורה או תורה ממש, כלומר פסוק שיש בו תמצית התורה כולה?
רב המנונא פסק בתלמוד הבבלי [סוכה דף מ"ב עמוד א'] כי מלמדים אותו את הפסוק "תּוֹרָה
צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" [דברים ל"ג, ד']. לפי פירוש 'ערוך השולחן' שצוטט למעלה, "רק פסוק זה ילמד להשריש בלבו של הילד הרך אמונת אומן שניתנה לנו תורה מן השמים והיא קיימת לעד ולעולמי עולמים". אבל לא כן סבור רבנו תם, מגדולי בעלי התוספות. הוא מסכים כי הפסוק הראשון שיילמד הוא "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב", אבל לא מפני שהוא דוגמית, אלא מפני שהוא תמצית, הוא התורה כולה, והוא על כן יותר מפסוק המשריש בלב הילד את האמונה בתורת משה, "ואומר רבנו תם דאותו פסוק קרוי תורה".
התורה כולה, היא מערכת של מצוות (
צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה) שלא ניתנה רק למי שעמד בשעה אחת בתחתית הר סיני, אלא היא
מוֹרָשָׁה ההופכת את כל צאצאיהם של יוצאי מצרים שקיבלו את התורה,
לדורותם, בכל עתיד שיבוא, ל
קְהִלַּת יַעֲקֹב". "כָּל
הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם וְעָשׂוּ בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם
לְרִשְׁתָּהּ" [דברים ה', כ"ז] גנוזים בפסוק האחד, פסוק המיני-תורה, הנלמד בראשית חייו של האדם.
צוואה לדורות
מאחורי התפיסה הזאת עומדת ההבנה כי בפסוק הנדון משמעות הפועל
צִוָּה אינה פקודה, אלא
צוואה. פעמים התורה אומרת פועל "צוה" ופירושו הוא אכן פקודה, הוראת עשייה, כגון "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר
צִוָּה ה'
לַעֲשֹׂת אֹתָם. שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה'..." [שמות ל', א'-ב']. אבל פעמים היא אומרת פועל "צוה" והוראתו שונה לחלוטין. "וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" [בראשית מ"ט, ל"ג]. בטרם יחזיר נשמתו לבורא אין יעקב אבינו מצווה מלשון פקודה דבר לבניו. הוא מגיד להם את אשר יקרא אותם באחרית הימים. הוא מברך. הוא מוכיח. מילותיו האחרונות בעולם הזה הן מילות צוואה, לא מילות ציווי.
על אברהם, אבי האומה, אומר האלוהים: "וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר
יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת
צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" [בראשית י"ח, י"ח-י"ט]. אברהם ראוי להיות דמות מופת לעמו ולכל אומות העולם מפני שהוא משאיר לבניו, לביתו ולכל האנושות כולה צוואה, והבאים אחריו ישמרו - לא בפקודה אלא בתוקף הכבוד שרוחשים צאצאים לאביהם - את דרך ה', ודרך זו היא "לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט".
יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו, אומר רש"י, אינו זמן עתיד כאילו יבא יום בו יצווה אברהם ציווי אחד ללכת בדרך ה', אלא לשון הווה הוא, כלומר בכל הווה מתחדשת הצוואה, ומתחדשים יורשיה. צו הוא לשעה, צוואה היא לדורות. אברהם ערב לפני אלוהיו כי בניו יילכו בדרך ה' וישמרו את עיקר עיקריה של התורה, הצדקה והמשפט.
החוק והמשפט הוא חוט השני הקושר את קהילת יעקב למי שציווה אותה ביד משה מורשה.
צדקה ומשפט
אלוהי הנצח שנתן תורה לישראל "אֹהֵב
צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" אומר משורר התהלים [פרק ל"ג, ה'] ובנו המלך שלמה אומר בספרו משלי, פרק כ"א, פסוק ג': "עֲשֹׂה
צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַה' מִזָּבַח". יותר משהאלוהים דורש שיעבדוהו בהקרבת קורבנות הוא מתאווה כי יעבדוהו על-פי צוואת אברהם, בעשיית
צְדָקָה וּמִשְׁפָּט. זאת אכן הצוואה שמצווה דוד משורר התהלים האב, את החכם מכל אדם, שלמה בנו, "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד לָמוּת
וַיְצַו אֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ לֵאמֹר: אָנֹכִי הֹלֵךְ בַּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ... וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו
לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְוֹתָיו כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה..." [מלכים א', ב', א'-ג'].
אברהם, משה, דוד ושלמה יודעים, "בזמן שישראל עושין משפט וצדקה מה נאמר בהן, אוהב צדקה ומשפט [וגו'] [תהלים ל"ג, ה'], ובזמן שאין ישראל עושין משפט וצדקה מה נאמר בהן, ותהי האמת נעדרת" [ישעיה נ"ט, ט"ו]. חז"ל מפרשים לא כי האמת נעדרת משמע אינה קיימת, אלא נעשית עדרים-עדרים והולכת לה, ולהיכן, הם שואלים, היא הולכת? למדבר היא הולכת ויושבת שם עדרים-עדרים, כתות-כתות, כל כת ואמת שלה, כל כת ושבועה שלה, כי באין מורשה של חוק ומשפט לקהילת יעקב, אין קהילה, אין עם, אלא כל אלים הולך למדבר עם אמת שלו [על-פי סנהדרין דף צ"ז עמוד א'].
"וְאַתָּה תְּצַוֶּה" שבפרשתנו הוא גם ציווי לשעה מלשון הוראה וגם "חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם", ציווי מלשון צוואה. ההוראה היא להביא שמן זית זך להאיר את אוהל מועד במדבר. "וכי לאורה הוא צריך", שואלת הגמרא "אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל" [שבת דף כ"ב עמוד ב']. עדות זאת, במשכן ובבית המקדש, היא נר מצווה של המנורה. אבל עדות למציאות השכינה בכל זמן, גם כשניטלה המנורה, היא
צְדָקָה וּמִשְׁפָּט בקהילת יעקב, התורה עצמה, האור.