"התקווה" - ההמנון המבויש והנכלם

בשנת 1878 כתב המשורר נפתלי הרץ אימבר יצירה שכללה תשעה בתים. נפתלי הרץ אימבר ניהל בשורות שכתב דיאלוג עם חזונו של הנביא יחזקאל "חזון העצמות היבשות" בפרק ל"ז פסוק י"א :"וְהִנֵה אוֹמְרִים, יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ". בדיאלוג ביקש המשורר להביע את השגותיו על דברי הנביא יחזקאל - "הַתִּקְוָה הַנּוֹשָׁנָה , לָשׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֵנוּ , עִיר בָּה דָּוִד חָנָה." לימים שינה נפתלי הרץ אימבר את הגרסה המקורית, וכתב גרסה חדשה המושרת בפינו - "הַתִּקְוָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם /לִהְיוֹת עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ / אֶרֶץ צִיּוֹן יְרוּשָׁלַיִם." ולחוויה הזו מבקשים "נאמנים פטריוטים למלים הכתובות" להכניס בכוח ערבי, אזרח מדינת ישראל, הנושא בתפקיד שיפוטי. לקראת הקונגרס הציוני החמישי הציע נפתלי הרץ אימבר את התקווה כהמנון לתנועה הציונית, אך הוא נדחה. בשנת 1903, בקונגרס הציוני השישי, שדן בתוכנית אוגנדה בה תמך הרצל, הושרה התקווה בשירה אדירה בגלל צירוף המילים :"נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה" ובהמשך "עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה". זו הייתה תגובה של פרץ רגשות של רוב צירי הקונגרס נגד תוכנית אוגנדה של הרצל. כך כבשה "התקווה" את מקומה המכובד, והחל מהקונגרס הציוני האחד-עשר שרו את "התקווה" בעמידה. לא כפי שקודם לכן שרו בישיבה. רק בקונגרס הציוני השמונה עשר בשנת 1933 נקבעה "התקווה" כהמנון של התנועה הציונית. "פטריוטים" בעיני עצמם מבקשים לחייב כל אזרח ערבי, החי במדינת ישראל, לחוות את החוויה של לידת ההמנון. לחייב כל ערבי שיחיה את החוויות והתקוות של העם היהודי במהלך אלפים שנות גלותו. את המלים "נֶפֶשׁ יְהוּדִי הוֹמִיָּה" ו"עַיִן לְצִיּוֹן צוֹפִיָּה" כיבד כבוד השופט הערבי בעמידה. האם ניתן לדרוש ממנו שיהיה שותף להוויה שהלמה והסעירה את צירי הקונגרס הציוני השישי. אינני משוכנע שכל המזדעקים נגד השופט הערבי בבית המשפט העליון מודעים לכך שבבית התשיעי בהמנון שלנו ישנן שורות על "רוֹפְאֲך יְיָ, חָכְמַת לְבָבוֹ, לֵךְ עַמִּי לְשָׁלוֹם וּרְפוּאָה קְרוֹבָה לָבוֹא ...עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ". האם יש לנו זכות לדרוש מאזרח ערבי שיתחבר למלים האלו. כאמור, השופט כיבד את המעמד בעמידתו. איזו רוח שטות החלה לנשוב בתוכנו ולהפוך לסופת הוריקן של שנאה, כשאנחנו דורשים ממנו לשיר טקסט , בו ניתן למצוא גם את השורות הבאות: "כִּי רַק עִם אַחֲרוֹן הַיְּהוּדִי גַּם אַחֲרִית תִּקְוָתֵנוּ ...עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ". לתקווה הזו אנחנו דורשים מאזרח ערבי להתחבר? נכון, שבעשרה בנובמבר 2004 קבעה הכנסת בתיקון ל"חוק הדגל והסמל", ששמו שונה לחוק הדגל, הסמל והמנון המדינה, את "התקווה" כהמנון לאומי. לא כל תשעת הבתים נכללו בהמנון. נכללו רק שני הבתים הראשונים. יש לכבד את "התקווה" כהמנון בתוקף העובדה שבעשרה בנובמבר 2004 קבעה הכנסת את "התקווה" כהמנון לאומי. אך אין מקום לפרץ של שטנה כנגד שופט ערבי בבית המשפט העליון, המכבד את המעמד של ההמנון בעמידה יחד עם כל הקהל, ואינו יכול לשיר את המלים המביעות רק את כמיהתו של העם היהודי לארצו. ציון הכמיהה רק של העם היהודי לארצו אינה עולה בקנה אחד עם שילובם של המיעוט הערבי ומיעוטים אחרים כשווים לרוב היהודי . אני מבקש להודות ליושב-ראש הכנסת, ראובן ריבלין, וכן לשר יעלון שהביעו את הסתייגותם מההסת הפרועה נגד שופט בבית המשפט העליון. שירת "התקווה" נותרה נכלמת ומבוישת, כאשר מבקשים לכפות על בן עם אחר לספוג לתוך נימי נפשו את התקווה, שהסעירה את בני העם היהודי לחזור לכור מחצבתם.