מכל דבריו של רובינשטיין בחרה התקשורת לצטט רק את הפיסקה שבה מביאה התורה את דבריו של משה רבינו כלפי השבטים שביקשו להישאר בעבר הירדן המזרחי ולא להשתתף במלחמה על כיבוש הארץ: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?". אך רובינשטיין לא הסתפק בכך והביא את דברי הנצי"ב מוולוז'ין: "זה עַוְלָה נגד ישראל [מצד המבקשים לישב בעבר הירדן ולא להשתתף במלחמה לכיבוש ארץ ישראל], שיהא לכם ארץ שכבר נכבשת על-ידי כולם, והמה יסכנו עצמם למלחמה".
רובינשטיין מצטט גם את כתב
הרב שלמה יוסף זוין, מחבר תורני חשוב ועורכה הראשון של האנציקלופדיה התלמודית, שכתב בראש חודש אייר תש"ח, חמישה ימים לפני הכרזת העצמאות, כנגד הקריאה לבני הישיבות "לא להירשם ולא להיפקד ולא להתייצב" לשירות צבאי. מצטט רובינשטיין: "בכל הנוגע לטענה המוסרית הוא כותב: 'כלום הצלת אחרים בלבד הוא המדובר שלפנינו? כלום אין כל אחד ואחד מאתנו, באין יוצא ובאין הבדל, עומד בפני סכנת נפשות, הוא וביתו וכל אשר לו? וכי כך היא המידה, שהעוסקים בתורה לא יהיו מחויבים להציל את עצמם, אלא יעמדו מנגד ויטילו חובת הצלה, הצלתם הם, על אחרים? וכי זו היא דעת תורה? (ש"י זוין, לשאלת הגיוס של בני הישיבות (תש"ח)".
"טיעון זה", מוסיף רובינשטיין, "מזכיר את עמדת רבי דוד אבן זמרא (הרדב"ז, המאות הט"ו-ט"ז, ספרד-צפת), לפיה הפטור מנשיאה בהוצאות ביטחון אשר התלמוד (בבלי בבא בתרא ז ע"ב) מעניק לתלמידי חכמים, אינו חל במקרים בהם תלמידי החכמים עצמם מודים בצורך בשמירה: 'והם בעצמם [החכמים] מודים דבעו נטירותא [שיש צורך בשמירה]. היש מן הדין, או כן הסברא, שיכופו את הבעלי בתים להעמיד שומרים ולא יסייעו עמהם?... על כיוצא בזה לא אמרה אדם מעולם... כי לקתה מדת הדין, אבל יכולין לכוף אותם (שו"ת הרדב"ז, חלק ב, סימן תשנ"ב).
"ואף החתם סופר (רבי משה סופר, גרמניה-הונגריה, המאות הי"ח-י"ט), ממנהיגי האורתודוכסיה בדורו, הזכיר כי הפטור התלמודי אינו חל במסגרת חלוקת נטל צרכי הביטחון המדינתיים, שהרי 'כדרך שמלכות נשמרים ממלכיות אחרים גם תלמיד חכם חייב' (חידושי חתם סופר, בבא בתרא ח ע"א)".
בשולי דבריו מביא השופט רובינשטיין סיפור אישי: "בבית הכנסת בו אני מתפלל יום יום, בית כנסת מרכזי רב מניינים, באים בוקר וערב מקבצי נדבות לא מעטים, כמעט כולם (המלה 'כמעט' הוּספה בעיקר מתוך זהירות ונקיון הדעת) מן הציבור החרדי, רבים מהם אנשים חסונים ובריאים, שיכלו לעבוד למחייתם ולפרנס את ביתם בכבוד. אך הם כלואים בסיטואציה בלתי אפשרית,ולא קם מי שיאמר שבגדי המלך ('מאן מלכי, רבנן') אינם תואמים כל אחד, ועלול הוא להגיע למצבו של מי שאין לו בגד ללבוש. ודוק: לא יהא מי שיחלוק כי המורשת היהודית והמשכיותו הרוחנית של העם היהודי, מצדיקים קיומו של גרעין ממשי ורציני של מי שתורתם אומנותם באופן תדיר"...
"איש לא היה פוצה פה ומצפצף אילו היו מספר אלפי אנשים בכל עת שתורתם אומנותם. אפשר, וגם ראוי, להתייחס בגישה פתוחת דעת לאנשי האמת המבקשים להמשיך עוד ועוד בלימוד תורה. אך דבר זה אינו חל על רבים מאלה הממשיכים בלית ברירה, כ'חובה חברתית' עצובה, במעמד תורתו אומנותו, ואין תורתם אומנותם לאמיתה, ותחת אומנותם באה הימנעותם - משירות ומעבודה; והם מבלים ימיהם בתיסכול כשבינתיים הקימו משפחות, הזקוקות לפרנסה. הרב הראשי לישראל, הרב שלמה משה עמאר, נדרש לפרקטיקה המקובלת כיום בעולם הישיבות: 'בני הישיבות בימינו, שמוסרים נפשם על התורה ועבודת ה' בטהרה, ועמלים ויגעים בה יומם ולילה ולא ישבותו, ואינם מחשבים תכלית קיומם לאמור מה נאכל ואיך נקים בית בישראל, ומה יהיה קיומנו, הן לא נזרע ולא נחרוש, וגם מקצוע אינם לומדים אשר יהיה בו לספק צרכיהם ולוא במועט, ובמה יזונו נשיהם ובניהם?'
בניגוד לדעה הרווחת בציבור, באשר לעמדת החזון א"ש, הנה דבריו של רובינשטיין באשר לעמדתו בסוגייה הנדונה: "מעניין להזכיר, כי הרב אברהם ישעיהו קרליץ (החזון איש), אשר היה פוסק ממעלה ראשונה בראשית ימי המדינה, מתואר בספרו רחב ההיקף של המלומד ד"ר בני בראון ('החזון איש - הפוסק, המאמין ומנהיג המהפכה החרדית' (תשע"א), כמי שאמנם התנגד לגיוס הלומדים באמת (על המתחזים ללומדים כדי להשתמט מן השירות קבע, כי יש להם 'דין רודף את כלל הישיבות בארץ'; עמוד 305 ), אך סבר כי את שיש לגייסם ראוי לשלב ביחידות מעורבות, ואף 'לא היה... שותף מלא לחששות מפני התקלקלות בצבא, על כל פנים לא בכל המקרים, ואף ראה את השירות המשותף כאמצעי לקרב חילונים ליהדות" (עמוד 306). על-פי מקורות שבדק מציין ד"ר בראון, כי החזון איש 'ראה את הגיוס כהכרח לא יגונה, וכדרך נאותה לצעיר שאינו מתמסר ללימוד תורה" (שם), ולשיטתו צעדה החברה החרדית אל מעבר למה שהתווה החזון איש (עמוד 304).