הזכות למים הוכרה כזכות יסוד בפסיקה הישראלית, הנגזרת מהזכות לחיים, מהזכות לכבוד, מהזכות לבריאות ומעיקרון השוויון. מדינת ישראל התברכה בחוקים הנועדים להבטיח את זכותו של כל אזרח למצרך הבסיסי מים. אך מי שמבקר בפזורה הבדווית נתקל בעוצמת הפער בין החוק ובין המציאות הקשה בשטח, כשלרבבות אין נגישות למים.
חוק המים התש"ט-1959, קובע בסעיף 1: "מקורות המים הם קניין הציבור ...מיועדים לצרכי תושביה...". ובסעיף 3 חוגגות להן מלים יפות מסבירי אנושיות צרופה - "כל אדם זכאי לקבל מים". אך לעשרות אלפי בני אדם החיים בנגב , המלים החגיגיות במסמך, שיש לו תוקף של חוק מדינה, הן בבחינת מלים ריקות מתוכן.
עיגון המים כזכות יסוד מבוסס על ההכרה וההבנה, כי אספקה סדירה של מים קשורה באופן מובהק ליכולת לנהל אורח חיים היגייני ובריא.
עיגון המים כזכות יסוד מבוסס על ההבנה שמים אינם מצרך ככל המצרכים - אלא זה משאב שבלעדיו לא ניתן לקיים חיים.
מים יקרים
יותר משליש של התושבים בנגב הם בדווים. למרות אורח חייהם החקלאי הם תחומים ב-ד' אמות של תחום מחיה של 3% של הנגב, כאשר לערבים הבדווים יש תביעות לכ-5%. לרבבות בדווים ההוראות בסעיף 3 בחוק המים התשמ"ט-1959 - "כל אדם זכאי למים" - עבורם מדובר בצירוף של מלים, שאינו מוכר להם.
שנים רבות של תהום בלתי מובנת נפערה בין הספקת מים לאדם ולחי ומקום המגורים של הבדווי בנגב. לאחר מאבק ממושך נאותה "מקורות" בסופו של דבר לגלות הבנה למצוקת תושבים. הותר הקמת נקודות למכירת מים לאוכלוסיה הערבית הבדווית בנגב, החיים באוהליהם ובתיהם אינם מחוברים למים.
המים, המסופקים לנזקקים הבאים למתקן עם מכלים, נמכרים תמורת תשלום במזומנים. באותה הזדמנות חגיגית מתוך "רגישות לתלאות" הדרך ממאהלים ומפחונים מרוחקים מאוד לנקודת המכירה,
נדרשים הבדווים לשלם עבור המים רק כשבעים אחוז יותר מהמחיר המקובל, אותו משלם כל אזרח במדינת ישראל, המקבל מים לביתו באמצעות הברז.
כמו כל תושבי מדינת ישראל ספגו הבדווים התייקרות במחירי המים בין 40% ל-50%. בנקודות המכירה של "מקורות" הוחלט שעל העלייה, בה בורכו כל אזרחי ישראל, יש להשית על הנזקקים למתקן הפרמיטיבי הזה, שאינו עומד במבחני ההגיינה, עוד עלות "פעוטה" ו"חסרת משמעות",
עוד עלות סמלית, הנושקת לשבעים אחוז יותר מהמחיר הרגיל .
מכירה רק על בסיס העלות הגבוהה
כל אזרח במדינת ישראל נהנה מתעריף משוקלל של צריכה נמוכה ומתעריף של צריכה גבוהה. אך הזכות הזו נמנעת מאזרחי מדינת ישראל בפזורה הבדווית. לבדווי באותן נקודות מכירה מחושב מחיר המים
רק על בסיס העלות הגבוהה, גם אם קנה פחות מ-3 קוב לנפש. על-פי כל הבדיקות ממוצע הקניה אינו מתקרב למחצית הכמות, לפיה זכאי כל אזרח למחיר של תעריף צריכה נמוך.
המחיר השערורייתי, שנקבע לערבים הבדווים בנקודות המכירה רק פי בסיס העלות הגבוהה עם התוספת הנקודתית של כשבעים, מעיד, למרבה הצער, על התעללות באוכלוסיה.
אודה, שהחלוקה לתעריף נמוך ותעריף גבוה היא חלוקה הגיונית. המטרה, שכל משקי המים הביתיים במדינת ישראל ייכנסו למשטר מים חסכוני. רק אם משק בית עבר את מכסת הצריכה של שלושה קוב הוא מחויב בצדק לתשלום גבוה יותר. לצערי, קביעה הגיונית זו נעלמה ממקבלי ההחלטות המתעללים בפזורה הבדווית, כשמים אינם זורמים בברזי האוהלים שלהם.
הפזורה הבדווית, למרות שגזרה על עצמה רכישת מים מינימלית , היא נדרשת לשלם את מלוא המחיר, המיועד לצרכן הישראלי שבזבז מים, בתוספת סכום בלתי סביר. התוספת הבלתי סבירה יכולה לעמוד רק במבחן של קלגסות ועוינות לאזרח מדינת ישראל , שמאות שנים האוהל הוא ביתו, ואורח חייו מתמזג עם הוויית חיים מדברית.
התעלמות מסכנה בריאותית
השררה הקלגסית אין לה עניין בדוח של מרכז הבריאות, המוצא קשר ישיר בין העדר נגישות נוחה למים ובין פרץ של תופעות זיהומיות. ההזדקקות של תושבים למי בורות ולמים הנאגרים בכפים, המיועדים בעיקר לבעלי חיים, הם מקור חשיפה לזיהומים כאשר הם משמשים בלית ברירה מי שתייה לאדם.
חברת "מקורות", ובוודאי שר הפנים, מר אליהו ישי, אינם מוצאים עניין במכתבו של עורך דין ראויה אבורביעה, המסתמך על דוחות משרד הבריאות המצביע על כך, "שישנו קשר ישיר בין העדר נגישות למים וסכנות בריאותיות ...סכנות זיהומיות עקב שימוש במים לא נקיים."
ממשלת ישראל מודעת לכך, שהמים מוכרים כזכות יסוד בפסיקה הישראלית. מצער, שזכות יסוד זו נעדרת ממציאות חייהם של אלפי ילדים בדווים על-ידי חברת "מקורות", הפועלת בהיתר ובגיבוי של כל מערכות החוק.