אחוות הכאב" - הוא הספר שהייתי מכנה אותו מגילת פורים העדכנית. זהו ספר שהוא בעצם מגילת הגבורה היהודית של כולנו. נכתב על-ידי רוני לרנר ויצא בהוצאת סיס, 2009. זה סיפורה של אחוות הכאב, האחווה העתיקה מכולן, שאנשיה באים מכל שכבות האוכלוסיה ומכל המגזרים. זוהי שותפות גורל שהפכה למשען אמת בחזית מלחמת הטרור נגדנו. הספר נכתב למען אנשי האחווה, ועיקרו המשך החיים גם אחרי האובדן. הוא מלמד לחיות - כמו שצריך. בלי להיכנע לסטיגמת השכול. בלי להילכד במלכודת האשמה עצמית. בלי לשקוע בבוץ הטובעני של המרירות. בלי לגלוש אל תדמית המשפחה ההרוסה. זה סיפורנו. הסיפור של היהודים. הסיפור של מדינת היהודים. ממנו לקחתי כוחות אדירים להמשיך ולחיות במלוא התקווה והעוז והענווה. הכוח להמשיך ולחיות על-אף הכאב. זה סיפור אופטימי שבא מן המקום הקשה ביותר בחיים. מן השכול. כתבה אותו רוני לרנר, אשר משפחתה שכלה את בנם בפיגוע הטרור בקפה "מומנט" בירושלים. אחוות הכאב - האחווה של כולנו אחוות הכאב היא האחווה של כולנו. אנשיה יכולים להיות שומרי מצוות אדוקים או רחוקים מן הדת, עולים חדשים או ישראלים ותיקים, עניים או עשירים. רובם לא היו נפגשים אחד עם השני לולא קרב אותם האסון, קרבה אותם הטראומה של נפגעי הטרור הערבי נגד היהודים. אבל יש ביניהם קשר חזק, כמו בפלוגה לוחמת, כשאתה מוצא את עצמך פתאום במקום אחד עם חברים לנשק ואתם צריכים להילחם ביחד. אתה לא מוכרח לאהוב אותם, אבל הם אחיך ואחיותיך לקרב, הקרב על החיים. נקודה מאוד משמעותי אותה מצאתי רק בספר הזה, במלוא בהירותה, היא הקריאה של הנביא הושע: "אפגשם כדב שכול ואקרע סגור לבם". גם אני הייתי רוצה להיות דוב, דוב שכול כמו דני לרנר ורוני אשתו, לנהום בקול נורא, מלוא כל הארץ, להסתער על רוצחינו הערבים, להרוג, לקרוע, לשסע את ליבם. אבל - אי-אפשר !!! לא כן. לא עכשיו. כאשר אני מתהלך עם הידיעה, שטובי בנינו ובנותינו, נרצחו בנשק שניתן לאויב על-ידי מנהיגינו, בתהליך הימור חפוז על חיינו, אני מתמלא בזעם, הכאב מחלחל פנימה, ומכרסם ומרעיל. אלוהים ישמור! זה שכול שלא היה כמותו בהיסטוריה. כמו גם, שבמדינת ישראל קורה גם משהו שאיננו קורה בשום מקום אחר בעולם. משחררים מאות אסירים, שסייעו לאויב, שהצהירו על רצונם בחיסול מדינת ישראל, שרצחו יהודים או שתכננו את מעשי הטבח. שום דבר אינו מנחם ברגעים אלה, כשהורים שכולים רואים את רוצחי ילדיהם משתחררים מן הכלא, בשל שיקולים מדיניים, בגלל לחצים שונים, מבפנים ומבחוץ, מתוך תקווה שהדבר יסייע להנהגה להישאר עוד קצת בשלטון, אולי סתם מתוך חולשה. תבחרו! הנקמה ברוצחי יהודים, כמו גם חילוץ לוחמים שנחטפו, והגנה על אזרחים מפני רוצחים, הם תפקידיה החשובים ביותר של מדינת ישראל. הנקמה היא שיטה בדוקה ונהוגה מזה דורות. יש לה ערך מוסף גבוה של הרתעה. הפחד מגאות הדם השפוך הוא גורם הרתעתי שאין דוגמתו. הנקמה בטרוריסטים ערבים ובטרור, עונש מוות למבצעי פיגועים, היא ערך נאור ומתקדם וחשוב. לא רק מבחינה אישית, אלא גם, ואולי בעיקר, מן הבחינה המדינית-צבאית. יש דין ויש דיין בארץ! מי שאינו נוקם את מות אחיו ואחיותיו, בניו ובנותיו, עתיד לשם מחיר דמים כבד. טוביה ביילסקי האגדי, האיש שהבריח והגן ביערות ביילורוסיה "עיירה" יהודית שלמה, ראה בנקמה לא רק רגש אישי, אלא הרבה מעבר לזה. הוא בדעה ששום דבר לא נציל על-ידי פחדנות וחולשה. אין דרך אחרת מחוץ לדרך הגבורה, דרך האחריות לפרט, לכל יהודי ויהודי, לזקן ולילד. הנקמה לדידו של טוביה ביילסקי, היא רגש קדוש. לפי החוק של מדינת ישראל, כל הטרוריסטים הערבים, נאשמים ברצח, בסיוע לרצח, ובסיוע לאויב במלחמה לפי סעיף 99 לחוק העונשין. סעיף זה קובע כי "מי שעשה, בכוונה לסייע לאויב במלחמתו נגד ישראל, מעשה שיש בו כדי לסייעו לכך, דינו - מיתה או מאסר עולם". מי מאיתנו מכיר את החוק הזה? יש כאן אולי העלמה מכוונת של הסעיף מידיעתם של אזרחים, וגם עניין של אווירה. הציבור חייב לשמוע על החוק הזה, לדעת שיש חוק כזה. הסעיף הזה אינו מזכיר כמה הרג הטרוריסט בכדי לגזור עליו עונש מוות. הגירוש מגוש קטיף - גבורה לא פחות גדולה רוני לרנר מתייחסת גם לגירוש היהודים מגוש קטיף וצפון השומרון. בעיני השכול, מבלי להיכנס לשאלה הפוליטית, זה תרחיש שלא קרה בשום מקום אחר בעולם. כדי להחזיק מעמד מול תופעה כזו דרושה גבורה מסוג מיוחד מאוד. הגבורה היהודית שנתגלתה דווקא לאחר הגירוש, למרות הכאב, היא גבורה לא פחות גדולה מגבורה בשדה הקרב, מול האש. גבורה היא גם להמשיך ולעמוד זקוף לאחר מה שקרה בהמשך, כשגוש קטיף וצפון השומרון פונו מיושביהם והבתים נהרסו והמתים היהודים הקבורים בגוש, הוצאו מקבריהם והועברו לבתי קברות אחרים. עלינו לזכור כי יישובי השומרון ויהודה ובנימין, ואפילו ירושלים, הם מקומות אשר עדיין פתוחים אצל מנהיגינו למשא-ומתן. ברור לגמרי, מרגע שמעשה זוועה מבוצע במקום אחד, אין שום ערובה שהוא לא יחזור על עצמו במקום אחר. אין יישובים, ואין חיילים, ואין אזרחים הבטוחים כיום מפני חטיפה, רצח, שוד שיבוצעו על-ידי מרצחינו הערבים. אין מקום שהוא בטוח מפני פינוי. הכוח לחיות - מלווה לאורך כל הדרך הכוח להתמודד הוא לחיות!! לאהוב לחיות!! לצחוק למכשפה הזקנה בפרצוף!! זה הכלל היחידי במשחק. כך היה וכך יהיה בעם היהודי העתיק. יש בנו היהודים, עוצמה גדולה, בת אלפי דורות. אנו מחוברים לאחוות הכאב הגדולה של עם ישראל לדורותיו. משהו עתיק מאוד מדבר אלינו מעבר לזמן. אותו כוח עתיק, שמלווה אותנו, הולך איתנו לאורך כל הדרך, במצבים הקשים ביותר, הוא סוד כוחנו. הכוח שהשאירו לנו אלה שהיו לפנינו. הוא צץ במקומות המפתיעים ביותר, בקטעים הקשים ביותר. הקיום הזה שלנו, בא בזכות אלה שחרקו שיניים והמשיכו ללכת בנתיב הקשה. בארצנו ובעמנו, משתרעת ארץ ומשתרעת היסטוריה ובה קהל עצום ורב, המונים-המונים, כל אנשי אחוות הכאב. כל אלה, שלא שקעו והמשיכו לחיות במלוא העוצמה והחיוניות. כוחנו באמונתנו, במורשת הגבורה היהודית, ובכוח העליון העתיק יומין שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והוא מצילנו מידם. |