אנחנו מתלוננים כנגד הח"כים שלנו שהם לא עובדים קשה מספיק. ואני אומר: הלוואי שהיו עובדים פחות. הפרלמנט הישראלי מוביל בעולם, לפחות בקטגוריה אחת: הצעות חוק פרטיות. במרבית מדינות העולם המתוקנות, כמעט כל הצעות החוק באות כיוזמה ממשלתית. משרדי הממשלה הנוגעים בדבר דנים ארוכות בתיקון הנחוץ, עד שהם יוזמים חקיקה מתאימה. אך בישראל הציעו חברי הכנסת בעשור האחרון 12,725 הצעות חוק פרטיות. באותה תקופה הציעו חברי הפרלמנט של בריטניה, ערש הדמוקרטיה, רק 915 הצעות חוק פרטיות. בהולנד המספר עומד על 118.
בכנסת הנוכחית הוגשו כבר יותר מ-3,500 הצעות חוק פרטיות. מתוך המבחר העצום הזה ליקטתי כמה דוגמאות מעניינות מן השנה האחרונה: ח"כ
דוד אזולאי (שס) הציע לחייב עובדי מדינה ללבוש תלבושת אחידה (צנועה); ח"כ
יואל חסון (קדימה) הציע לחייב את צה"ל להעביר ציוד בלאי למשפחות נזקקות; ח"כ בוז'י הרצוג (עבודה) הציע עונש מאסר של חמש שנים על "
הדרת נשים" (למה לא סקילה?). הצעות חוק מן הסגנון הזה מטילות עומס עצום על הכנסת וועדותיה.
פחות מ-5 אחוזים מהצעות החוק הפרטיות אכן מתקבלות והופכות לחוק (לעומת זאת, כמעט כל הצעות החוק הממשלתיות זוכות לכך). נדמה שאפילו הח"כים שיוזמים את הצעות החוק הללו מתייחסים אליהן רק כתחליף של הודעה לעיתונות. בשבוע שעבר הונחו על שולחן הכנסת 31 הצעות חוק פרטיות. ביניהן, למשל, הצעתם של ח"כים ערבים להתיר באופן גורף איחוד משפחות של ערבים ישראלים עם פלשתינים. מה הסיכוי שההצעה הזו תתקבל? בערך כמו הסיכוי שזאב אלקין יצטרף לבל"ד. כנראה זול יותר (ומתוקשר יותר) להגיש הצעת חוק מאשר לפקסס הודעת מחאה למערכות העיתונים. אין פלא שרוב מוחלט של הצעות החוק הפרטיות נדחה על הסף בידי חברי הכנסת. חבל רק שאחוזי הדחייה אינם גבוהים יותר, כי בהתחשב במספרן העצום של הצעות החוק הפרטיות, גם 5 אחוזים של הצלחה לא הולכים ברגל. הצעות חוק פרטיות רבות מצליחות להתקבל כחוק, והן לעתים קרובות פופוליסטיות ומזיקות.
האם באמת אני רוצה שהח"כים שלנו יעבדו פחות? ממש לא. אני רוצה שיעבדו קשה יותר בוועדות הכנסת, אחרי שנכבות המצלמות. לוּ הייתי מחוקק, הייתי מעלה הצעת חוק (פרטית): לכל ח"כ מותר להעלות הצעת חוק פרטית אחת בשנה. די והותר.