"שירים באור הנעול" - שירה מתפרצת וכובשת

יעקב אלג'ם בחלק משיריו מחזיר אותנו לעידן יפה של משקל וחרוז החובק בחובו סיפור לירי. יעקב מצליח להישאר בתחום הקונצרט המרגש של מלים עדויות באמירה ובתחום הסימפוניה הקולחת והסוחפת של שירה במיטבה. יפה עשתה הוצאת "עיתון 77" , שכיבדה את ציבור שוחרי השירה הטובה בהוצאה לאור של ספר השירים "שִׁירִים בָּאוֹר הַנָּעוּל", פרי עטו של המשורר יעקב אלג'ם. רשימה זו אינה נושאת על כתפיה את שלל המחויבויות של כתיבת ביקורת ספרותית, אלא היא בבחינת מתן ביטוי של רשימת נגיעות קצרצרות ואישיות שלי כקורא, ששירתו של יעקב אלג'ם כבשה אותי. שירה מתפרצת אל הקורא מֵאוֹר נָעוּל ומדברת אליו משלל מישורי חיים. בקול ייחודי שח יעקב עם הקורא גם ממקומות בלתי צפויים. שירתו של אלג'ם מדברת אלי הקורא באמצעות שיחת טלפון, ואני מוצא עצמי כמי שהרמתי שפורפרת ומתוודע לקולו של המטלפן השח לי: "יֵשׁ בִּי שֶׁקַע עָמוֹק מִן הָאֻקְיָנוּס הַמָּתוֹק שֶׁקָרְעוּ מִמֶּנּוּ לְבָנָה טְרוּטַת עֵינַיִם, מַבִּיטָה בָּנוּ בִּשְׁפָתַיִם מְחֻיָּבוֹת הַמְּצִיאוּת ." יעקב אלג'ם מדבר אלי מכיכר טרפלגר בשנת אלף תשע מאות ששים. שם אביו הזקוף מחייך ואמו מושיטה יד בשחור לבנהּ בר המזל "בירידה אל תכלת חמה". אני מרחף בין השורות של יעקב אלג'ם והן מחזירות אותי אל הכנרת הקסומה שלי. עם שירתו אני מרחף מעל בטנה השטוחה. כקורא באותה הזדמנות אני מתפרע עם דמיוני, הפותח צוהר אל הכנרת, אליה התוודעתי פעם ראשונה לפני כשבעים שנה, כשהיא הייתה יותר שופעת. קורא ומתפלל , שהשפע הזה יפקוד אותה גם היום.

יעקב אלג'ם בחלק משיריו מחזיר אותנו לעידן יפה של משקל וחרוז החובק בחובו סיפור לירי. אני נכבשתי בקסמו של השיר "שיר בלי שם". שיר שיש בו אמירה, שעשויה להראות כאמירה פוליטית, אך בלי לעלות על שרטון של פלאקטיות. יעקב מצליח להישאר בתחום הקונצרט המרגש של מלים עדויות באמירה ובתחום הסימפוניה הקולחת והסוחפת של שירה במיטבה. "עַל יוֹנָה מִסְכֶּנֶת תּוֹתָחִים יוֹרִים. / מִישֶׁהוּ מַבְרִיחַ אַשְׁלָיוֹת מִצֹּהַר שׁוֹבָךְ שֶׁקָּרַס ./ יְלָדִים טוֹבִים מַחֲזִירִים אֶת חַיֵּיהֶם לְאִמָּא אֲדָמָה / חַיִּים טוֹבִים שֶׁל יְלָדִים מִזְּמַן הָיוּ לָהּ לְטֹרַח וּלְזָרָא." אי-אפשר שלא לחוש , שאימת אי הביטחון של חיי תושבים בדרום מדינת ישראל חצבה את מלות השיר , שנכתב ב-5.1.2009 . אי-אפשר שלא לחוש את הכאב בשיר של יעקב אלג'ם בעוצמה רבה יותר על-רקע אירועי הדמים באלו הימים – "שְׁנֵי אֲנָשִׁים הוֹלְכִים מַכּוֹת / כִּי הַחֶלְקָה הַזֹּאת לַקַּנָּאִים / נַחֲלָה קְטַנָּה מְאֹד ". שורות אלו נכתבות, כאשר אני נחשף לאימה המתרחשת בדרום הארץ, אימה של ילד בגן הילדים בקיבוץ בדרום הארץ, כשגראד נפל צמוד לגן, בו אמורה לפרוח ילדותו. אני כותב שורות אלו מתוך תקווה ותפילה, שנגיע לימים אחרים ולא נמשיך לחיות את קדרותן של השורות הבאות: "אִישׁ לְאִישׁ לֹא מוּכָנִים לִלְחוֹץ יָדִיִם אַךְ זֶה אֶת זֶה הֵם מוּכָנִים לִטְמוֹן בַּאֲדָמָה שֶׁעַל פָּנֶיהָ לֹא אָבוּ לוֹמַר שָׁלוֹם עַכְשָׁיו אוֹ לְפָחוֹת בֵּינְתַיִם. מול קביעתו הכואבת והמפוקחת של יעקב אלג'ם, ש"אֵין שֶׁמֶשׁ לַסִּפּוּר הַזֶּה . צִלּוֹ שֶׁל הַמָּוֶת יְכַסֶּה". אני מביע את תקוותי, שנגיע לימים אחרים.