הקשר בין צדק חברתי לבין "כיפת ברזל"

ברישא יאמר כי קשה מאוד להתבטא כנגד התיאור בימים אלה של "הצלחה לכיפת ברזל". הקושי נובע "מההצלחה" לכאורה שיש בה סוג של סיפוק וגאווה לאומית, סוג של קונצנזוס בעת משבר. כל אלה חשובים. ברם, בכול זאת ראוי לבדוק ראוי לשאול האם באמת יש כאן הצלחה? מהי? לאן היא מובילה? כמה ובמה זה עולה לנו? האם "כיפת ברזל" הפכה "כיפה אדומה"? או אולי "פרה קדושה"? האם היא מסכנת את הצדק החברתי? איך התקבלה ההחלטה? הטיעונים המובאים להלן הם מאלה המאתגרים את הכדאיות של "כיפת ברזל". הטיעונים אינם באים, בשום פנים ואופן, לסתור, להתנגד או להמעיט בצורך העקרוני להגנה הנחוצה כנגד טילי אויב. גם לא מדובר כאן כנגד טנ"ט (טיל נגד טיל). למען הסר ספק, השאלה המרכזית היא האם אפשר אחרת? זול יותר? יעיל יותר? מהר יותר? כלומר, האם החולשות של "כיפת ברזל" כפי שהתממשו בשימוש "המוצלח" בה, הן במרביתן חולשות שהיו ידועות מראש? האם הן חולשות הכוללות עלויות מופרזות? האם הן חולשות ביכולות הטכנולוגיות? ואז גם מתחייבת השאלה איך זה קרה? האם אפשר עדיין אחרת? כללית, טרם בניית מערכת "כיפת ברזל", עוד בשלב ההצעה לבנייתה ובזמן פיתוחה, נטען שהמערכת תגן על כול יישובי עוטף עזה. מחיר כל טנ"ט (טיל נגד טיל) יהיה כ-2000$. מחיר מערכת אחת תהייה כ-40 מיליון דולר. לא תהיינה עלויות פיתוח. לפי פרסומים באינטרנט ממשלה באסיה היא זו שתממן את עלות פיתוח הפרויקט. כבר בשלב מוקדם זה היו טיעונים נגדיים אשר גרסו שנתוני רפא"ל אלה אינם אפשריים ובלתי מציאותיים. הם צדקו. בה בעת היו גם אופציות אחרות. אז מדוע בכול זאת הוחלט על "כיפת ברזל"?

בניגוד לטיעון של 2000 דולר ליחידה, עלות השילוח של טנ"ט יחיד של "כיפת ברזל" הוא כ-85,000 דולר. יותר מפי 40. זהו היה בדיוק הטיעון של מתנגדי הפרויקט, שכאמור, צדקו. כלומר, עבור כ-60 שילוחים, אופייני לימים אלה, המחיר הוא למעלה מ-5,000,000 דולר. ואם מדובר על יום אחד במלחמה, והלוואי שלא תבוא, שבו ישוגרו כדי 500 טנ"ט של "כיפת ברזל", הרי שהעלות לכך היא פנטסטית כשהיא למעלה מ-160 מיליון שקלים ליום מלחמה אחד!!! וזה כאמור, רק בהוצאה מלחמתית אחת! מאין יבוא הכסף? או לחליפין, כל כך בזול, אז למה לא קונים עוד מערכות? ואמנם, רכישת 10 מערכות (דרושות יותר) להגנת ערי הארץ ומתקנים אסטרטגיים וצבאיים עלולה לעלות כחצי מיליארד דולר או למעלה מ-11 מיליארד שקלים. אלו הם מספרים פנטסטיים. מאין יבוא הכסף? מדוע משתהים ולא קונים עוד מערכות? המערכת יקרה מאוד בביצועים שלה. אין ספק שסכומים עצומים אלה מסכנים את העלויות הנדרשות למימוש הצעות ועדת טרכטנברג ויש להן השלכות חברתיות מרחיקות לכת בנושאי מחירי הדלק, החשמל, מחירי המזון, מחירי הדיור וכמובן תקציבי החינוך הרווחה והבריאות ומצב האבטלה. בשלב מסוים הממשלה האסייתית הסתלקה לה מהתמונה של מימון הפרויקט. הממשל האמריקני נרתם לחלק מהוצאות המימון והפיתוח של "כיפת ברזל". ובכל זאת האם אפשר אחרת?

זמן התגובה של טיל "כיפת ברזל" הוא דבר מכריע בכל מערכת מהסוג הזה. זמן התגובה מורכב מכמה חלקים: הוא נמדד מרגע שיגור טיל האויב, בתוספת הזמן הנחוץ לזיהוי הטיל הזה על-ידי המערכת המתגוננת, בתוספת הזמן הנחוץ לזיהוי מקור שליחתו, כיוונו ומהירותו, בתוספת הזמן הנחוץ להחלטה לשיגור הטיל הנגדי, וכולל גם את זמן המעקב במעוף שני הטילים, עד לפגיעה של הטנ"ט בטיל האויב. עוד בעת הצעת המערכת, לפני היציאה לבנייה, כאשר יישובי עוטף עזה היו הסובלים העיקריים מטילי הקאסם, התברר שזמן התגובה שהוצע היה לא מעשי עבורם. נכתב על זה לא מעט. מכאן, שעוד בטרם היישום, של "כיפת ברזל", היה ברור וצפוי מראש כי המערכת לא תהיה מסוגלת להגן על ישובי עוטף עזה. ולראיה, המרחק האווירי בין שדרות לבין בית להיהא (אחד ממקור שליחת קאסמים מהרצועה) הוא כ-1500 מטר. זמן המעוף של טיל קאסם משם לשדרות, כדוגמא, הוא הרבה פחות מ-8 שניות. בעוטף עזה משתמש הטרוריסט גם בפצמ"ר, טווח קצר יותר. מתוך הניסיון המצטבר והמתפרסם, במערכת "כיפת ברזל", בזמן אמת, לכול הבעיות האלה למערכת אין זמן תגובה מתאים כדי להשמיד טיל אויב מבעוד מועד, לפני שינחת על בית, חו"ח, בשדרות. למרות העובדות האלה, שהיו ידועות מראש, בכל זמן הפיתוח של "כיפת ברזל" נמסר לתושבי המקום וראשי הרשויות שם, מגורמים רשמיים, מידע הפוך, כי "כיפת ברזל" תהיה מסוגלת להגן עליהם. האם "עבדו" עליהם? אין ספק, שיש כאן פגיעה באמינות. בלית ברירה, נאלצה הממשלה לתקצב מיגון לבתים במרחב של עד 4 ק"מ מהרצועה למרות שנחוץ, בתנאים אלו, עד 7 ק"מ.

כבר בשנת 2000, בעת היות קלינטון הנשיא, בעת שהעיר קריית שמונה סבלה מקאסמים, הציעה ממשלת ארה"ב מערכת נגד טילים הבנויה על טכנולוגיה מתקדמת, מבוססת לייזר, חינם. אב הטיפוס של "תותח קרן הלייזר", ה'נאוטילוס', היה בחלקו כבר מבצעי ובשנת 2003 הושלם הפיתוח של התותח המשודרג ה"סקאיגארד" שאפשר הייה להתחיל בייצורו ואספקתו בתוך שנה וחצי, מיום ההזמנה, אילו הוזמנה ע"י ממשלת ישראל. זו היא מערכת שזמן התגובה שלה, הוא עד 3 שניות. כלומר, זו היא מערכת שמסוגלת להגן גם על יישובי עוטף עזה, מסוגלת לטפל בפצמ"רים, טילי קאסם, סקאד וגראד. עלות טנ"ט שלה, שהיא קרן לייזר, לצורך יירוט יחיד, היא כ-1,000 דולר. הממשל האמריקני כאמור, הייה מוכן להעניק מערכות כאלו חינם במסגרת "סיוע חרום" לישראל. כלומר עלות הפיתוח ועלות המערכות הנחוצות היא אפס. יתרה מכך, האמריקנים פתחו פרוטו-טייפ של המערכת, על מטוס בואינג, לטיסה בגובה של למעלה מ-35 אלף רגל. לכך יש השלכות אסטרטגיות צבאיות חשובות ביותר ומיותר לפרטן.

בעוד שעלות מערכות "נאוטילוס" היא אפסית, עלות הרכישות בתוספת עלות התפעול המבצעית של מערכות "כיפת ברזל" עלולה לשבש תקציבית את מדינת ישראל ומסכנת את התמורות הנדרשות מהמחאה בקיץ האחרון. גם במישור הטכנולוגי למערכת האמריקנית יש יתרונות רבים לעומת "כיפת ברזל". אשר על כן, כמה אירועים המתפרשים גם כהכשלה בהבאת המערכת האמריקנית אינם מובנים ויש בהם הרבה תהיות שהרבה שאלות שכמה מהן בונות יחד פסיפס מוזר: כשקוראים למשל בעיתונות כי ממשלת הודו מונעת מהתעשיה הצבאית הישראלית למכור שם 10 שנים ציוד ישראלי, עקב חשד לשוחד, נשאלת השאלה הכיצד? ובעניין אחר, מדוע דרשו האמריקנים את פיטורי מנכ"ל משרד הביטחון עמוס ירון? דבר נוסף, בראיון לעיתונאי יועז הנדל, אמר ח"כ הפרופ' יצחק בן-ישראל: "בניסויים שנערכו בניו מקסיקו, על-ידי צוות הפיתוח, הוכיחה המערכת (נאוטילוס) 100% הצלחה. משנת 2000 ועד להקפאת הפרויקט בשנת 2004, הביאו איתם המדענים הישראלים עשרות קטיושות תוצרת המזרח התיכון וכולן ללא יוצא מן הכלל הופלו בזמן מעופן". פורסם ב 'מקור ראשון' ביום 29.12.2006. פרופ' בן-ישראל אדם מכובד מומחה לטילים והיה גם ראש מפא"ת במשרד הביטחון עד סוף שנת 2002. אלא, שלאחר מכן שינה בן-ישראל דעתו ויצא נגד המערכת האמריקנית. מה קרה? מדוע? באחת מפגישות שר הרווחה דאז בוזי הרצוג, ושל סגן השר וילנאי ועוזריהם, שאלו אנשי עוטף עזה האם "כיפת ברזל" תגן עליהם? בתגובתם המוזרה הזהירו המשיבים כאילו המתנגדים ל"כיפת ברזל" והמצדדים במערכת "הנאוטילוס" האמריקנית, קשורים עסקית עם היצרן האמריקני של מערכת נאוטילוס. רצה לומר, יש לאלה אינטרס כלכלי. האם התכוונו המשיבים גם למפקד חיל האוויר לשעבר, מנכ"ל משרד הביטחון לשעבר, שגריר ישראל בארה"ב לשעבר, דויד עברי? אין ספק שאלו הם דיבורים הגובלים ברשעות ובלשון הרע. ובכל זאת, מה הייה הצורך לכך? ועוד תמוה, מדוע בעת הויכוח על פיתוח "כיפת ברזל", העיתונות הזרה והאינטרנט שרבבו את ממשלת סינגפור לתוכו? האם יש קשר? מאידך עלתה השאלה, האם התקבלה דווקא הצעת רפא"ל לחידוש הפרויקט "כיפת ברזל" כיוון שעמדה בפני מיעוט פרויקטים וסגירת מחלקות? ואז, האם הופיע בפני רפא"ל, מזכ"ל ההסתדרות לשעבר, בלבוש שר הביטחון, עמיר פרץ, והחליט לחדש את הפרויקט לטובת "העובדים"? ללא שיקול אסטרטגי ממשי? ללא שיקול כלכלי ממשי? האם בכול התשובות הנחוצות לאלה השאלות מתבהרת לפנינו סוג של "תרבות" מסוימת? זו שוב העת, פעם נוספת לשאול, האם לפנינו "כיפת ברזל" כשמאחוריה מסתתר גם סיפור של "כיפה אדומה" בסגנון מודרני? אז מי כאן הזאב? מאידך, אילו לא היו "מטרפדים" את הבאת נאוטילוס, אזי ייתכן כי היא הייתה כאן כבר ב-2004 במתכונת מבצעית. כך אולי היה נחסך הרבה אבדן יקר בנפש, ברכוש, וסבל ונזק לתושבים ולמדינה. יש הטוענים שגם מלחמת לבנון השנייה הייתה כבר אז נראית אחרת לגמרי, או אולי נמנעת, אילו.... ואולי לא היו ספקות כלכליים ליכולת המימוש של המלצות ועדת טרכטנברג.

גנרל אמריקני, "אחד שאיננו חשוב", אבל היחיד בעל עיטור של 5 כוכבים, גיבור הניצחון על גרמניה במלחמת העולם השנייה, אחרי שתי קדנציות של נשיאות, בנאום הפרידה שלו מהאומה האמריקנית, בין יתר דבריו, אמר הנשיא האמריקני אייזנהאואר לעמו כך: "האסון הלאומי הגדול ביותר שלנו, עלול להיות, אם חברות ייצור הנשק, האמריקניות, הן שתקבענה לצבאות ארה"ב את כלי הנשק הנחוצים להגנת ארה"ב". כל מילה נוספת ואחרת מיותרת.