כל כך רציתי לעשות הפתעה לאישי שלי, אבל איני יודעת לבשל.
בכל זאת יצאתי לסופרמרקט בהרגשה חגיגית לקנות דג קרפיון, את המתכון להכנת הדג כבר הנחתי על השַיש במטבח ועתה נותר רק להכין.
בסוּפּר הכינו את הדג, כלומר, הרגו את הדג ניקו אותו ויצרו פרוסות נאות כאשר כל הדג נראה שלם ונאה. בהרגשת חג חזרתי הביתה, הנחתי הדג במקרר עד להכנתו לקראת בישול/אפיה. לאחר חצי שעה הוצאתי הדג, הנחתי על השיש הפשלתי את שרווליי וקדימה לעבודה.
לפתע ראתה עיני את זנב הדג זז במקצת, ולאחריו כל גוף הדג מתנועע. הסתכלתי שוב - בפַלצות, לא מאמינה לעיניי הרואות מחזה זה, ועוד במיוחד שחזיתי במו עיניי איך הרגו אותו בסוּפר ואף ניקו ויצרו חריצי פרוסות.
ניגשתי בזהירות לדג שהיה עטוף בניילון, וכמו שהוא, פתחתי במהירות את תא ההקפאה במקרר והנחתי אותו שם. אמרתי לעצמי, אקפיא אותו לשעה, אין סיכוי שהדג לא ימות. בתום השעה הוצאתי את הדג והנחתיו על השיש ו- קדימה לעבודה.
.
אך, שוב נגלתה הזוועה.... הדג שוב זז. הרתחתי מים בקומקום, זרקתי את הדג לכיור ושפכתי עליו פעמיים מים רותחים מיד ברתיחתם. זהו, חשבתי לעצמי, עכשיו לא יזוז עוד. הדג - שוב זז.
עתה ההיסטריה שלי הייתה כבר בשִׂיאה.
פתחתי את דלת ביתי ורצתי אחוזת אמוק לקומה עליונה לשכנתי: "הרגתי אותו, שמתי אותו בהקפאה לשעה, שפכתי עליו פעמיים מים רותחים... והוא לא מת". "את מי הרגת?"..
שכנתי הסתכלה עלי באימה וחשבה כנראה שאני כבר רצחתי מישהו בביתי, מי יודע כבר מה קרה שם. בכל זאת ירדה עימי למטה לביתי.
ואני - עדיין עומדת ליד דלת ביתי ומצביעה בסיוט לעבר השַיש שם ברוב כבוד שכב הדג ומדי פעם התנועע. שכנתי לא נרעשה כלל.
בחיוך גדול היא ניגשה לדג, לקחה את הסכין והפרידה באיבחת סכין את ראש הדג מגופו.... וראה זה פלא, הדג שכב כולו מת, לא זז.
"למה לכל הרוחות אף אחד לא סיפר לי על הפטנט הזה?" קראתי בקול. ומה עם הדג? - ברוב כבוד ביקשתי משכנתי לקחת אותו לביתה ושתעשׂה עימו מה שהיא רוצה. לא רוצה עוד לראות דגים חיים / מתים בביתי.
ומה קרה להפתעה שכל כך רציתי לעשות לאישי? - ובכן, בערב ליד כוס קפה ופרוסת עוגה טעימה, סיפרתי לו נינוחה את סיפור הדג שלא רצה למות.