כיפת ברזל: חלמאות או רמאות

באתר חיל האוויר נכתב לפני כשבוע: "במהלך השבוע האחרון נורו לעבר ישראל למעלה מ-300 רקטות ופצצות מרגמה. הסוללות של כיפת ברזל שהוצבו בדרום הצליחו ליירט 56 רקטות, מתוך 73 רקטות שסיכנו ריכוזי אוכלוסיה בישראל". קיימים חילוקי-דעות בשאלה האם שיעור יירוט של כשמונים אחוז מהווה הצלחה או כישלון, אך נראה שפרץ ההתפעלות מהמערכת הושפע בעיקר מהעובדה ש-17 הקטיושות שלא יורטו, לא גרמו לאבדות בנפש. צורם במיוחד היה הבוז שהופגן כלפי מי שחשב שהמערכת תספק הגנה מוחלטת מפני הקטיושות, ואפשר לנחש שבוז זה הופגן על-ידי אלה שטרחו ליצור את הרושם שזה בדיוק מה שהמערכת תעשה. הצלחתה (היחסית) של המערכת לוותה בשני מאמרים שפורסמו באתר זה על-ידי ד"ר עודד עמיחי מעמותת "מגן לעורף", בהם הדגיש הכותב את יתרונה של מערכת היירוט באמצעות לייזר על פני כיפת ברזל. באופן מיוחד התייחס הכותב לעובדה שמערכת כיפת ברזל איננה מגינה על היישובים הקרובים לרצועת עזה, בעוד שלטענתו למערכות הלייזר אין מגבלות של טווח מינימום או מקסימום. מובן מאליו שמשקיף מהצד אינו יכול להביע דעה מושכלת בנושא, כיוון שהנתונים לגבי מערכת הלייזר הם חסויים. לעומת זאת, ניתן לבחון, לפחות בצורה מוגבלת, את דרך קבלת ההחלטות לגבי מערכת כיפת ברזל, וזאת באמצעות דוח מבקר המדינה לשנת 2008, שפורסם בחודש מרס 2009. להלן מספר קטעים מדוח זה (כדי שלא לבלבל את הקורא/ת, הושמטו מהקטעים המצוטטים גרשיים):

• "בעקבות פגיעת ארבע רקטות קסאם בשדרות ב-28.6.04 ולאור התקדמות טכנולוגית, פנה מפא"ת באוגוסט 2004 בקול קורא לתעשיות הביטחוניות וביקש מהן להציע פתרונות ליירוט קינטי של רקטות קסאם להגנה על שדרות".
  "באוגוסט 2005 המליץ הצוות בדוח לראש מו"פ, בין היתר, על פתרון עיקרי לטווח הזמן הבינוני של שלוש שנים. זאת באמצעות התנעה של הדגמת פתרון משותף לרפאל (פיתוח טיל), לתע"א (פיתוח רב"ת ומערכת נשק) ולאלתא, שהיא חברה-בת של תע"א, פיתוח מכ"ם. הפתרון כונה אל קסם ולימים כונה כיפת ברזל. ראש מו"פ אישר את המלצות הצוות בשינויים מסוימים הנוגעים לטווחים ולסוג האיום".

ברור אפוא שהמערכת פותחה כדי להגן על שדרות מפני טילי הקסאם, ואף כונתה בהתחלה בשם החד-משמעי "אל קסם". לאור מידע זה, נשאלת השאלה מתי הסתבר שכיפת ברזל איננה מסוגלת ליירט את טילי הקסאם. את התשובה אי-אפשר למצוא בדוח מבקר המדינה. לעומת זאת, מספר הדוח על ועדה בראשות הסגן המדעי של ראש מפא"ת, יעקב נגל. ועדה זו, שפעלה בסוף שנת 2006, "מצאה כרלוונטיות להגנה כוללת על צפון הארץ ודרומה כנגד רק"ק (רקטות קרקע-קרקע) קצרות טווח, לרבות כמענה להגנת שדרות ואשקלון, את המערכות הקינטיות כיפת ברזל ומסך פלדה (מערכת יירוט רק"ק שהציעה תע"א) ואת מערכת הלייזר הכימי סקייגארד. הוועדה מצאה שקיים יתרון מובהק לחלופות הקינטיות על פני חלופת הלייזר סקייגארד, שעלותה גבוהה בסדר גודל מעלות החלופות הקינטיות ולביצועיה מגבלות רבות". (למרות שאין זה הנושא העיקרי של המאמר, יש לשים לב לפסקה הנוגעת לעלות מערכת הלייזר ולאיכות ביצועיה, ולכך שאנשי "מגן לעורף" מדגישים את עלות היירוט של כל טיל, אך אינם משווים את עלות רכישת מערכת הלייזר לעלות רכישתה של מערכת כיפת ברזל.) ועדת נגל הציגה את עבודתה בפני מקבלי ההחלטות, כולל שר הביטחון עמיר פרץ וראש הממשלה אהוד אולמרט, ועל סמך המלצותיה הוחלט לפתח את כיפת ברזל. מסתבר אפוא שכשהוחלט על פיתוח המערכת עדיין דובר על הגנת שדרות. וממשיך הדוח ומספר: "בעקבות פניית השר רפי איתן בפברואר 2007 לראש הסגל במשרד ראש הממשלה, בדקה המועצה לביטחון לאומי (להלן - המל"ל) את קבלת ההחלטות בסוגיית ההצעות השונות ליירוט קטיושות וקסאמים. באפריל 2007 מסר ראש המל"ל, אילן מזרחי, לראש הממשלה חוות דעת בנושא בחירת מערכת הגנה בפני רק"ק שממנה עלה, כי המל"ל הגיעה למסקנה שמפא"ת קיים תהליך שלם יסודי ומקצועי, בבואו לבחון את הפתרונות המוצעים". גם המועצה לביטחון לאומי דיברה על יירוט קסאמים.