אי-הוודאות היא קו המים בין האידיאולוגים לבין הפילוסופים. האידיאולוג הוא נסיך המוחלט. הוא צודק. רק הוא צודק. איש זולתו אינו יכול להיות צודק, אף לא לשליש ולרביע. יש לו חזון. הוא הכותב, הוא העורך, הוא המו"ל. הפילוסוף הוא עבד הספק. הוא לא בטוח שהוא צודק. הוא מניח כי הצדק יכול להיות גם עם אחרים. כל אחר יכול להיות צודק ממנו אפילו אם רק לשליש ולרביע. במקום חזון יש לו משוואה. לפעמים עם נעלם אחד, לפעמים עם יותר. הוא מחפש פתרון. האידיאולוג מצא אותו מזמן. הפילוסוף מנהל דו-שיח עם המציאות. האידיאולוג אומר לה מה להיות.
כל בר בי רב יודע כי מפלס אי-הוודאות עולה בארץ ועולה בעולם, עולה בכלכלה, עולה במדיניות, עולה בביטחון האישי והלאומי. על-פי חוק הכלים השלובים, ככל שמפלסי אי-הוודאות האלה עולים, עולה גם מפלס הוודאות הדתית, האידיאולוגית, המשיחית. ככל שמתרבים הספקות, נוסקות האמונות. התבוננות במתרחש בעולם, אפילו היא חובבנית, מאשרת את אי-הוודאי. ארצות הברית היא החזקה במעצמות תבל. לא בטוח. לא ודאי. היא יכולה, אם אך תחליט להטיל מוראה וחיתתה על תבל ומלואה. לא משוכנעים בכך לא באפגניסטן, לא במפרץ, לא בריאד, לא בדמשק ולא בבריסל. יש שאינם משוכנעים בכך גם בירושלים.
המורשת התרבותית האירופית מולכת בעולם המערבי. הוגי דעותיה לא זקוקים למבחני אבהות כדי להעיד כי הם הביאו את הדמוקרטיות על נטיותיהן הייחודיות לעולם, כי הם הורי כל הכלכלות המובילות, כי האומנויות חבות להם את בכורתן. אבל גם זה לא בטוח. גם זה לא ודאי. הדמוקרטיות הקלאסיות מוצאות עצמן קוראות תיגר על המשפט, המשפט מוצא עצמו פרוץ להסתננויות פוליטיות, הכלכלות אינן מצייתות לאיזמים וקורסות ומודות כי הן עצמן אינן מאמינות בסיבות הקריסה המצוטטות כידועות. העיתונות כורעת תחת עומס של טכנולוגיות מדיאטיות הקורצות להון, וההון לא יודע לחיות בשלום עם זכות הציבור לדעת מה שההון מעצם טבע בריאתו לא רוצה שיידעו ועושה לו עיתונים משלו. הבריחה למזרח הלא ידוע, המצטייר באופק הרחוק כמחוז הפתרונות המיסטיים המסקרנים לחידות שאדם בארצות המערב לא יכול היה לחוד אותן מלכתחילה.
המדע שועט קדימה במאוץ מעורר השתאות וחרדות. תוחלת החיים עולה. הנצח נראה כבר-השגה. מי לא נכסף לפלא הזה. רבים כנראה לא. עולם מזדקן לא ידע לפרנס את עולי הימים הנולדים לתוכו. אריכות ימים בלי בריאות היא עונש. עם בריאות היא ברכה בדיונית לרוב באי-עולם, שכן היא תיאלץ לוותר על מי שידו אינה משגת לשלם אותה ואלה הם הרוב. גן העדן המובטח מאיים להטיל את העולם לתוך הגיהינום.
הטרגדיה האיומה
הפוליטיקאים שנפשותיהם יוצאות להיות הנווטים של המחר והעומדים לבחירה בכל ארצות תבל, כולל כמובן ארץ התבל הקטנה שלנו ישראל, מוצאים לפתע כי בחירתם אינה תלויה יותר בציבור הסומך על המשוואות, השואל עצמו מה אפשרי בתוך הרצוי, מה ייתכן בתוך מחוזות החזון, ממה צריך להיזהר, עם מה רצוי להתפשר, מה הם גבולות הייהרג ואל יעבור, אלא יותר ויותר בציבור הנשבע בשם אידיאולוגיות תובעניות וכנסיות של אמונה מתרגשת, המקדש את האקסיומות על פיהן מתחלפת המציאות הנחווית במציאות הנחזית.
זאת דרמה אמיתית. כל כמה שרף אי-הוודאות עולה, פוחתים סיכוייו של המלך הפילוסוף להיבחר. זקופי הקומה, הגאים לראווה, נושאי האמיתות המוחלטות, יראו בו חנון במקרה הטוב, עלוב מעלובי יתומי הכריזמה, דפטיסט, ואפילו בוגד - לא עלינו - במקרה הקיצוני. סיכוייו של הפוליטיקאי שיבטיח ודאות כוזבת אך קוסמת בתוך אי-הוודאות השוררת בעולם, יעלו מעלה-מעלה. יהיו לו מעריצים על שהשכיל להבין כי שם המשחק הוא להיבחר, לאו-דווקא להוביל, לעמוד על גשר הפיקוד של הספינה, גם אם היא ספינת-שוטים.
האידיאולוגים הנוהים סומים ומסוממים אחרי צווים קוסמיים הקוראים להם להחריב את העולם של הקידמה, והמדע, והנאורות, והיצירה האמנותית, והחוק וזכויות האדם הארציות האוניברסליות, ולהמליך עליו את אמונותיהם והזיותיהם, הם אויבים בנפש ובדם לאידיאולוגים פיקחים וגלויי-עיניים הדוגלים ויהי מה בהמלכת הטוב המושלם הוודאי והצדק האחד המוחלט, על המדינה ועל חוקיה ועל צבאה ועל כוהניה ולווייה.
הטרגדיה האיומה היא שאלה גם אלה אינם מבינים כי טיבו של העולם המורכב בו אנו חיים היום הוא הספק, וכל מוחלט שינסה למשול בו יביא למהומה שאיש בעולם אינו יכול לאמוד מראש את תוצאותיה. אי-אפשר לגזור על פקעת להתיר את עצמה לחוטים שיש להם התחלה ויש להם סוף. האחריות מחייבת התבוננות ואיפוק וחוכמה וסבלנות ודבקות רציונלית במטרה של התרת הפקעת חוט חוט לעצמו, חוט חוט וכבודו. זה לא קל. לא פשוט. האידיאולוגיה קלה יותר. היא יכולה להתיר את הסבך באבחת חרב, אבל אז, רק אז תגלה כי מה שנשאר זה לא כלום, חוץ מן החרב, לא כלום.