באין חוקה בישראל הקובעת את גדרי המותר והאסור על כל כנסת ועל כל ממשלה, מחייבת הדמוקרטיה את הכנסת ואת הממשלה לרסן את כוחן ריסון מרצון בל תפגענה חלילה בזכויות האדם בכלל ובזכויות המיעוט בפרט. תוקפו של בית המשפט העליון אינו מספיק. הפולמוס המתמיד בין הטוענים לעליונות הגוף המייצג את העם על בית המשפט המייצג את החוק, מאיים לא אחת ליטול מן המשפט את היכולת להיות המגן האחרון של האזרח מול השלטון.
ההצעה האחרונה שגובשה בבית מדרשו של הנאמן היום על ענייני המשפט בישראל, היא חלק בפולמוס הזה ונועדה להכריע אותו. התחבולה בה היא עושה מלחמה שקופה. מחד-גיסא היא נותנת סוף-סוף גושפנקה של לגיטימיות לזכותו של בית המשפט העליון לבטל חוק אנטי חוקתי ברוחו שהתקבל ברוב בכנסת. היא אומרת מפורשות כי עיקרון עליונותו של החוק היא הלכה שנפסקה כדין על-ידי הכנסת עצמה. אך בה בעת היא קובעת כי אם שישים וחמישה ח"כים מתוך מאה ועשרים יצביעו לעקוף את בית המשפט העליון, תעוכב פסיקתו לחמש שנים, ולאחר מכן יוכלו להאריכה שוב באותו רוב. המשמעות היא כי לא הכנסת רשאית לגבור על המשפט, אלא הממשלה.
ניצול בוטה של הכוח שבידי הממשלה
מספר המזל הקואליציוני הוא שישים. שישים וחמש הוא תוספת זוטא של חמישה נבחרים, הנדרשים בשעת הקמת הממשלה להבטיח את שרידותה. אומרים כנסת. מתכוונים לממשלה. אומרים נבחרי העם. אומרים קואליציה. אומרים הכנסת ריבונית. מתכוונים כולה חוץ מאשר כל חבריה שאינם תומכי ממשלה. זאת מציאות אנטי דמוקרטית. זאת אריתמטיקה היוצרת גיאומטריה פסולה. ממשלה הנשענת היום על קואליציה בה יש יותר משישים חברי כנסת, תעביר בהליכה את הצעת החוק שרקח שר המשפטים. היא תקבע בכך שהממשלה קובעת באמצעות הרוב שלה בכנסת לאיזה חוק הנועד להגן על זכויות האדם היא כפופה.
אין על כן כל ספק, כי חרף העובדה שמשרד המשפטים מפיץ את טיוטת הצעת החוק בטרם יעלה להצבעה ראשונה או שנייה או שלישית או אפילו רביעית אילו אפשר היה כבר, כדי להאזין לציבור ולהתרשם מדעותיו, יכול החוק להגיע כמתכונתו להצבעה. ייתכן כי בעולם בו מעריצים את העורמה ואת התחבולה, יוציא מי שיוציא את עז השישים וחמש מן החוק כדי להחזיר אל תוכו את השבעים שהיו נאמנים על שר המשפטים לפני שנים אחדות. ייתכן על כן כי הציעו מלכתחילה מינימום לקוי כדי שמינימום הגון יותר יתקבל בסופו של דבר וייחקק. אבל ייתכן גם ייתכן כי אין כאן שום עורמה אלא ניצול בוטה, ישיר וחסר בושה של הכוח שיש עתה ביד הממשלה.
ספק אם יכולים לבלום זאת באקלים בו הממשלה מאוהבת כל כך בכוחה הפרלמנטארי כפי שהוכח לא אחת לאחרונה. על כן ראוי להיאבק על עיקרון עליונות המשפט באמצעות תוספת הצעה לטיוטא הממשלתית: רוצים שישים וחמישה, מקבלים "אנדר פרוטסט", תוך מחאה, אולם בתנאי כי החוק יאמץ
סעיף האוסר להטיל משמעת קואליציונית בהצבעה על החוק המוצע. ההיגיון בתוספת הזאת הוא ברור. גם בקרב הח"כים המכהנים בקואליציה יש בעלי דעות מגוונות. יש חירות המחשבה האישית-העצמית. יש נציגי הרוב המאמינים כי ההגנה על המיעוט היא חלק מהגדרת תפקידם כמייצגי הרוב. דמוקרטים, בלב ובנפש. בסוגיות הרבה הם חולקים על הרוב והרוב כופה עליהם משמעת והם מצביעים איתו מאין ברירה פרלמנטארית אחרת, כשהמרד במשמעת הזאת אינו אלטרנטיבה.
תקדים שעלול לבטל סעיף בחוקה עתידית
בחוק הנדון, מחייבת ההגינות לאסור בחוק הפעלת מכשיר המשמעת הקואליציונית. הרי יום אחד תהיה אולי חוקה בישראל. אם החוק המוצע היום יעבור תוך שימוש במשמעת הקואליציונית ייווצר ללא שום ספק תקדים העלול לבטל סעיף בחוקה לאחר שהתקבלה ברוב פרלמנטארי המשקף בעצם את הממשלה בלבד. היום צריכים חברי הכנסת להגן על החוקה שאינה קיימת עוד כפי שהם צריכים להגן על בית המשפט הקיים. נדרשת מהם בסוגיות אלה אחריות פרלמנטארית אישית.
על כן, רצוי עד למאוד להציע לממשלה להסכים להגדלת מספר הח"כים המוסמכים בחוק לעקוף פסיקת בג"ץ כדי שיהיה ברור מעבר לכל ספק סביר כי בתוך המספר הזה מיוצגת גם האופוזיציה. אך אם הממשלה תדחה זאת ותעמוד על דעת הצעת שר המשפטים, תסכים נא על-פי רוחה ועל-פי זהותה של המחשבה הדמוקרטית לכלול את הסעיף של איסור הטלת משמעת קואליציונית על החוק המוצע. היא תגלה בכך רוחב דעת, הרבה יותר מרוחב לב.