גומרים בחוץ

למדינת ישראל אין היום שום איש יחסי-חוץ בתפקיד רשמי, אשר ינהל את ענייני החוץ של ישראל בצינורות הדיפלומטיים. חוג הדיפלומטיה הבינלאומי מכנה את ראש ממשלת ישראל "שקרן" (לא שאנחנו מופתעים), שר החוץ של ישראל מקובל בחוגים דיפלומטיים בינלאומיים ממש כמו גינטר גראס בישראל. גם האופוזיציה לא העמידה שום אדם שיכול להעמיד אלטרנטיבה ראויה לדיפלומטיה הישראלית, ומי שממלא היום את תפקיד ראש האופוזיציה במקום ציפי לבני אינו מרים את הכפפה (וכפי הנראה גם אינו מסוגל לכך). ורק אהוד ברק אמר את האמירה המדינית המשמעותית ביותר שנאמרה כאן לאחרונה "שתי מדינות לשני עמים הוא אינטרס ישראלי!" כמו תפיסת המשמעות של דיפלומטיה במשטרים החשוכים ביותר, כך גם תפיסת משמעותה בממשלת הליכוד. זו ממשלה שאינה רואה בדיפלומטיה מכשיר משמעותי לניהול יחסי החוץ של המדינה במישור האסטרטגי, אלא "כלי טקטי" בלבד לתפעול משברים שצצים תוך כדי העיסוק האובססיבי בדמגוגית פנים (הישרדותית) מול האלקטורט של ציבור הבוחרים הפנימי. את ביבי וליברמן מעניינים יותר יחסי הכוחות בתוך הבית, אשר יבטיחו את היבחרותם בבחירות, מאשר יחסי החוץ שיבטיחו את הישרדותה של המדינה.

נתניהו

נתניהו משחק משחק מסוכן מאין כמוהו, ומהמר "על כל הקופה" באמצעות הקרדיט שצברה מדינת ישראל ביחסי החוץ שלה עם ארה"ב. נתניהו הפך את "הנושא הישראלי" לנושא במערכת הבחירות האמריקנית, באופן שמחדד את הפערים בין הדמוקרטים והרפובליקנים, מתוך שאיפה להפעיל לחץ כבד על מסדרונות גבעת הקפיטול - לפעול בהתאם לציפיות של נתניהו. בעוד שמדיניותה של ישראל הייתה תמיד שאין זה משנה אם הנשיא הוא רפובליקני או דמוקרטי, נתניהו הפך את המדיניות הזו על פיה, והוא עושה כל שבידו כדי לקעקע את הבנה דיפלומטית-אסטרגית זו, על חשבון הרווח הקואליציוני הצר שלו במישור הטקטי. הלחץ המאסיבי שיוצר נתניהו על הממשל האמריקני בנושא אירן הוא הדוגמה הבולטת ביותר לתפיסת יחסי החוץ המעוותת הזו. נתניהו בחר במדיניות חוץ של "כיפוף ידיים" עם מנהיגי העולם המערבי, ומיישם את המדיניות הזו תוך זילות מוחלטת של הדיפלומטיה הישראלית, עם שיטת הרחוב של "תחזיקו אותי, אני תוקף". בדרך זו חשב נתניהו ליצור לחץ על מנהיגים זרים כדי שיכנסו לפעולה ויניעו את גלגלי השיניים של הדיפלומטיה העולמית. משחק דיפלומטי כזה הוא חרב פיפיות, והוא מסוכן בדיוק כמו שיטת "זאב, זאב". זו אינה דיפלומטיה, זו תכסיסנות זולה של שוק רוכל בשוק ולא של מנהיג מדינה שזקוקה ליחסי חוץ כמינוף לאיזון חולשותיה. אילו אני במקומו של הנשיא אובמה, אני משיב לו: "If you want to shoot, shoot, don't talk", ושולח אותו לעזאזל.

ליברמן

בניגוד לדעה הרווחת לגבי האדם הזה, הוא אדם מתוחכם ולא רק ערמומי. אבל התחכום הזה יושב על קונפליקט פסיכולוגי לא פתור של ליברמן מול ליברמן, ורק אחר-כך מול יתר העולם. הקונפליקט הלא-פתור של ליברמן נוגע בשאלה הבסיסית ביותר שכל אדם צריך להחליט בו כדי לאזן את חייו: "האם העולם הוא מקום ידידותי או מסוכן". ליברמן רואה בעולם מקום מסוכן, ובתושבי העולם אויבים. מנקודת מבט כזו, מנהל ליברמן את יחסי החוץ של ישראל מתוך ניסיון ליצור איזונים במדיניות החוץ שלנו ולפתח את הקשרים עם מדינות בעלות חשיבות "אסטרטגית" אשר סומנו בעיניו בתג של "נייטרליות". המסע לסין, הברכות המגוחכות לעם הסיני לרגל שנת הדרקון, ניסיונות ההתקרבות של הצמד נתניהו-ליברמן לסין לא הניבו שום פרי במישור המדיני, וסין תמשיך לסייע לאירן מאחורי הקלעים וגם באופן מופגן בחזית הדיפלומטית באו"ם. נתניהו וליברמן חישבו לעצמם משוואה של רוכלים בשוק, ופעלו מול סין בניסיון להעמיד משוואה שלפיה הפגיעה הסינית בטיבטים, הדיכוי של זכויות האדם בסין, החיסול השיטתי של הדת הבודהיסטית והרדיפה של הסינים אחרי הדלאי-למה, כל אלה הם הרי תאומים סיאמיים של יחסי ישראל-פלשתין. מתוך שכך, חישבו הצמד הזה את הסיכויים ויצאו לממש את ברית המדכאים עם סין, אבל כל מה שהם קיבלו בתמורה היה חיוך סיני ועוגיית מזל, ומיד לאחר מכן את החשבון: סין ממשיכה לתמוך באירן למרות המשוואה המכוערת של ברית המדכאים שיזמו נתניהו וליברמן.

לגמור בחוץ

אולי לא כל ילד יודע שלגמור בחוץ משמעו שלא יהיה הריון, אבל כל ילד יודע שלא החסידה מביאה את התינוק, ובטח שלא הדרקון. מה שצמד העוסקים ביחסי החוץ שלנו אינם יודעים עדיין, הוא שיחסי-חוץ ודיפלומטיה אינם מתנהלים מעל פודיומים מפוארים, ולא מול קהל אוהד באיפא"ק. בדיפלומטיה לא סופרים מחיאות כפיים ואת כמות הפעמים שהקהל עומד על רגלי כאשר הוא מריע לדובר רהוט שמספר להם אגדות על ברווזים. מה שהצמד-לא-חמד הזה אינו מבין, זה שמי שנוהג בדיפלומטיה כמו רוכל בשוק, הוא עצמו הברווזון המכוער, זה שמדדה מאחורי הקהילייה הדיפלומטית העולמית. כאשר אובמה וסרקוזי לעגו לנתניהו וכינו אותו שקרן, זה היה כח עליון שדאג שהמיקרופון יהיה פתוח כדי שאנחנו נדע בדיוק מה חושבים מנהיגי העולם המערבי על הדרך שבה מתנהלים הצמד נתניהו-ליברמן עם קרקס יחסי-החוץ של ישראל. כאחד האדם, גם אני צחקתי בשנייה הראשונה. ובשנייה השניה הסמקתי מבושה ורתחתי מזעם. דיפלומטיה, שלא כמו אחותה המפגרת "פוליטיקה", היא אינה משחק פנימי שאפשר להעביר בו את הכביסה המלוכלכת מצד לצד ואחר-כך לפרוש לחדרים נפרדים או לישון גב-אל-גב, לשחק ברוגז ולהשלים בסקס מטורף. דיפלומטיה היא משחק שח-מט עדין של איזונים, ניואנסים, אנדר-סטייטמנטס, מציאת מכנה משותף, ניצול מומטום, יצירת תנועה, וזהו משחק שאינו מתאים לפילים של חנויות חרסינה, לשקרנים פתולוגיים ולמי שרואים את העולם כמקום מאיים ואת מנהיגי העולם כבובות הדומות למצביעים בבית. פוליטיקה יכולה להסתפק בכישורים של תגרני שוק, אבל דיפלומטיה היא ליגה אחרת. שני הגומרים בחוץ צריכים לגמור מחוץ למשחק הפוליטי שלנו לפני שיהיה מאוחר מדי. כרטיס אדום וגירוש מהליגה לאלתר.