על קידוש השן
זה לא היה צחוק הגורל, אלא כנראה משחק סרקסטי של הגורל המתעתע דווקא בחסרי המזל. הבימאי של החיים שלח סגן-אלוף בשם "שלום", כמפקד הכוח שפגש את אנשי מחאת השלום. אירוע עצוב וכאוב, לכל המעורבים בו, משום שאיש לא יצא ממנו טוב. ואולי, איש לא יכול לצאת טוב משילוב נסיבות כזה, עם תסריט שסופו ידוע מראש. הכיבוש מנוגד לטבע, ובמקום שבו האדם נלחם בטבע – הוא נדון מראש לכישלון צורב. גיבור בעיני עצמו, מכה "אויב" על קידוש השן.
למען השן
סגן-אלוף שלום אינו אשם בתקרית הזו. הוא לא יזם אותה, הוא לא יצר את הנסיבות שהביאו את פעילי השלום להפגין, הוא לא עשה דבר באופן ישיר כדי ליצור את הנסיבות. הוא היה בסה"כ שחקן בתיאטרון האבסורד של הכיבוש, בתפקיד של בעל סמכות להשלטת סדר, שברגע אחד, בשבריר של שניה, איבד את קור רוחו וכשל כישלון קולוסאלי.
שן רקובה
סגן-אלוף שלום אינו אשם בתקרית. אבל הוא כן אשם בניסיון שלו להתחמק מאחריותו לתקרית דרך השימוש בטענה של "הגנה עצמית". גם דובר צה"ל אינו אשם בתקרית הזו, אבל הוא כן אשם בניסיון הנואל לתת במפגינים "סימנים" על-מנת לקעקע את אמינותם, תוך שימוש במילה "אנרכיסטים". גם האלוף וגם הרמטכ"ל אינם אשמים בתקרית הזו, אבל הם כן אשמים בכך שרוח התוקפנות והאגרסיביות של השלטון האזרחי, ורוח ההתלהמות של מי שאמורים להיות מנהיגי המדינה הזו, ראש הממשלה ושריו – הרוח הזו חדרה אל צה"ל ומזהמת את המעוז האחרון של טוהר המידות.
מראש הממשלה, משרי החוץ והמשטרה כבר לא ניתן לצפות למידות ראויות, אבל מצבא העם חובה לצפות לכך. ביום שצה"ל ינהג במפגינים כפי שעושה זאת המשטרה של אהרונוביץ – יבוא הקץ על האמון של העם בצבא ויקרוס המרקם האחרון של ערכיות אישית-ציבורית.
כאשר הלוע של חבר-הכנסת בן-ארי מזהם את הציבוריות שלנו עם דברי שבח והלל לקצין שטעה, הוא ממחיש לנו עד כמה ההתעלמות מעששת והימנעות משיננית עשויות לגרום נזק בלתי הפיך.
שן תחת שן
מי שנושאים באחריות להיווצרות הנסיבות שללו הם אנחנו. כן, אנחנו, כולנו. גם הישראלים וגם הפלשתינים. האבות והאימהות בשני הצדדים. הפוליטיקאים שלא הפכו למדינאים בעלי חזון, ואנחנו כציבור, שבוחר בהם שוב ושוב כדי להפחיד אותנו מפני "האחרים". אנחנו שולחים את ילדינו ללמוד פחד בילדותם, חוגגים בחגים את מותם של צוררינו מאז ומעולם, ומלמדים אותם סיפורי גבורה על אסתר המלכה, חנה ושבעת בניה, ובמסע כומתה אנחנו פוגשים אותם על המצדה, כאשר הם נשבעים להגן על הבית השלישי ואפילו למות על קידוש השם. עין תחת עין ושן תחת שן.
בשן ועין
ציבור מפוחד, נוהג כפי שציבור מפוחד יודע לנהוג. הפחד מניע תחושת חוסר ביטחון. חוסר ביטחון מניע תוקפנות יתר. אגרסיביות היא שם המשחק המקולל הזה, שתובע מאיתנו את חייהם של כה רבים. האגרסיביות הזו משקה את האדמה הזו בדם, והדם הזה מחלחל אל מי השתיה ומרווה דורות של צמאי-דם. טורפים אורבים לטרפם, ומדמים בעיני רוחם את "האחרים" קמים עליהם "בכל דור ודור"... וחוזר חלילה... כמו בקרב איגרוף, חוזרים שוב אל הזירה כל פעם לסיבו נוסף, אין הכרעה, רק שיחזור של הקרב, שוב ושוב. בשן ועין.
מגדל השן
את הטירוף המעגלי, המחזורי, שנדמה כאילו דווקא הוא אלמותי וכל היתר הם קורבנותיו, מזינות שתי מערכות מקבילות של כוחנות וצדקנות חד-סטרית. הכיבוש הקולוניאליסטי המלבה פחד, איבה ושנאה בין בני אדם על-רקע גזע או דת או לאום, הוא אחיו התאום של הכיבוש הקפיטליסטי המלבה פירוד, פיצול וניצול בין בני אדם על-רקע של מעמד סוציואקונומי. במגדל השן של הכיבוש הקולוניאליסטי-קפיטליסטי, לא נוקטים אפליה בין קורבנות הקולוניאליזם והקפיטליזם. כולם היו בני, כולם נלחמו לפני, כולם כעת מתים ביחד.
שן תותבת
את הררי השיניים שכבר נחות באדמה, טמונות בתוך גולגלותיהם של קורבנות מגדל השן של הקולוניאליזם והקפיטליזם, לא נוכל להציל. לא נציל את אלפי המתים ורבבות הפצועים והנפגעים של המלחמות המיותרות שכבר נלחמנו, ולא נציל את ההמונים שנושאים איתם למשך כל ימי חייהם את צלקות הקרבות המיותרים הללו. את התותבות המהלכות בינינו – את כל אלה כבר לא נוכל להציל.
קורבנות עבודת הפרך בשירות אדוני הכלכלה, העמלים יומם ולילה כדי לממן את צרכי הביטחון, ומשלמים את הכופר הנדרש מהם במטבע קפיטליסטי שנועד להזין את הכיבוש הקולוניאליסטי – אלה כבר נושאים עימם תותבות, כמזכרת – לנצח. עוד תותב ועוד תותבת, עוד קורבן נפל לשווא, ועוד משפחה הפכה מיותמת. רכבת הקורבנות של הכלכלה והביטחון, על פסי הקפיטליזם והקולוניאליזם – דוהרת!
שן בינה
או שתצמח כאן שן בינה, או שלא. לוע הארי הזה שלועס את כל החי הנקרה בדרכו, הוא פרי הטירוף של מעגל הדמים של העבר וההווה. כל יום מצטרפת משפחה חדשה למעגל השבר הכלכלי כקורבן הטרור של הקפיטליזם, וכל יום מצטרפת משפחה חדשה למעגל האיבה והאימה כקורבן של הטרור הקולוניאליסטי. השיניים נופלות בזו אחר זו, ואין פוצה פה ומצפצף. חברה אנושית המובדלת ומופרדת על-ידי מעמד כלכלי, דת, גזע ולאום, חולקת את אותה אדמת מריבה, ומממנת מעמל כפיה את אותה המלחמה, כאשר בניה ובנותיה נופלים קורבנות למעגל אינסופי של התדרדרות כלכלית ומוסרית, ועדיין חוזרת לזירת הקרב בכל פעם מחדש, כאילו היה זה טבעי למות על קידוש מגדל השן.
או שתצמח כאן שן בינה, או שנמשיך למות על קידוש השן, נוציא איש לרעהו עין תחת עין ושן תחת שן, נשרוד איכשהו בשן ועין, ובהגיע תורנו, כמו סגן-אלוף שלום, ניקלע לאירוע שבו אנו רק שחקני משנה בהפקה של מגדל השן, וכך ניפול קורבן, אנו ובנינו ובני בנינו – על קידוש השן.
ירחם השן!
או שלא...