פורענות מלחמת-הזוועה - חובות שנותרו לפרעון

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה של שנות ה-30 במאה ה-20, נגזר דינם של עשרות מיליונים לאובדן חייהם, ורבים אחרים - לשינוי מר של גורלם, במהלך מלחמת-העולם, אשר כפתה גרמניה על האנושות (מבלי לגרוע מאחריותן המשנית למלחמה של "מדינות-הציר" האחרות). מבין כל אלה, מותם הנורא של ששת מיליוני הנספים היהודים בולט בייחודו – גם משום שיא דרגת השפל שגילתה גרמניה, אשר אין כדוגמתו בתולדות האנושות. עם התוצאות הנוראות של השואה – ליחידים, למשפחות ולעם היהודי כולו - נותרו עד היום גם שאלות נוקבות אחדות, לקחים לגיבוש וליישום, וכן חובות לפרעון. על שאלות רבות לא ניתן להשיב כראוי, אף שבכך אין כדי לגרוע מחשיבותן. די אם תוזכר כאן ההנחה, כי אילו ייעד המשטר הנאצי למטרותיו המדעיות והצבאיות את המאמצים והמשאבים שהשקיע ברדיפת יהודים ובהשמדתם, הייתה מעצמה כגרמניה-דאז מגיעה להשלמת פיתוחו של נשק גרעיני, ולפיתוח מתקדם עוד יותר של טילי וי-2 שלה; במקרה כזה, בין היתר, היו מוסקבה ולונדון "מחליפות" את הירושימה ונגסאקי במשבצת המצמררת שלהן בהיסטוריה. האם החוב המוסרי של מדינות ולאומים כלפי העם היהודי, איננו גדול עוד יותר, מזה שבא לידי ביטוי בהחלטת עצרת "האומות המאוחדות" בכ"ט בנובמבר 1947!? עדיין לא הושלם מחקרן של המלחמה והשואה, וגם נושא הפקת לקחים ויישומם לא מוצה כאן: מהו שילוב הסיבות, אשר הביא להידרדרות השפלה והנוראה הזו מצד אומה בעלת תרבות? מה משקלם של ערכים כלל-אנושיים מול שיקולים של ממשלי-מדינות? האם ארגון-טרור יכול לסכן כיום חלקים נכבדים של האנושות, ללא צעדי-מנע ובלימה מולו במועד, גם ללא השתלטות מצדו על מסגרת מדינית (כנאצים בגרמניה בעבר)? מן היריעה הרחבה של נטלים וחובות יצויינו שניים, העומדים לפרעון "כאן ועכשיו", במיוחד על-רקע המציאות המשתנה: חוב משלים של הציבור והמדינה כלפי ניצולי-השואה החיים עמנו, וחוב מוסרי-לאומי להנצחה רחבה יותר של זכר-הנספים.

אין חולק על המודעות הציבורית והמימסדית, בדבר הצורך בתיגבור הסיוע לניצולי-השואה בכללם, ובפרט – לנזקקים ולבודדים שביניהם. הדברים באו לידי ביטוי, בשנים האחרונות, בהחלטות ובצעדי-ביצוע, במיוחד לאחר מסקנות ועדת-החקירה הממלכתית אשר טרחה בנושא. עם זאת, כל שנעשה עדיין אינו מספיק, ודומה כי שורש הבעיה הוא אך ורק באיתור מקורות תקציביים מתאימים, נוסף לקיים; מן הראוי, אפוא, לחזור ולהסב את תשומת-הלב הכללית למקור-מימון שנשכח, אשר אף נוצר ונועד למטרה מיוחדת זו. "חוק נכסי גרמנים, תש"י-1950", אשר נתקבל בכנסת לפי הצעת-חוק ממשלתית, קובע בסעיף הראשון שבו, כי הוא "בא מתוך מגמה לכנס את נכסי הגרמנים ולממשם, כדי שנכסים אלה, או תמורתם, יוכלו לשמש ביטחון לסילוק תביעות של אנשים היושבים בישראל, או העשויים להתנחל בה, מאת המדינה הגרמנית... או מאת גרמנים או תושבי גרמניה". "נכס גרמני", לפי סעיף 2(ה) של אותו חוק – "נכס המצוי בשטח המדינה" ואשר ביום 3.8.1950 היה בבעלות גרמנית, או מוקנה ל"ממונה על רכוש האויב" לפי הפקודה המיוחדת, אשר שלטון-המנדט הבריטי הוסיף לחקיקה הקיימת בא"י בשנת 1939, בעקבות המלחמה העולמית שפתחה בה גרמניה. בגדר "נכסי גרמנים" אלה, לפי סעיף 2(ד) של החוק – גם "מקרקעים ומטלטלים, כספים" וזכויות של ה"טמפלרים", נתיני גרמניה במועד הנקוב שבחוק ( 30.1.1933 ), הן במושבותיהם הבודדות בישראל והן ב"שרונה" אשר בלב "הקריה" בתל אביב. כל אלה "שוריינו" והוקפאו בהוראותיו המפורטות של "חוק נכסי גרמנים", להשגת המטרה והיעד שבסעיפו הראשון, כמצוטט. בפעולות ההקפאה-ההחרמה של נכסי הגרמנים בארץ, החלה מדינת משפט-נאור כבריטניה, עוד בשנת 1939, בחקיקת הפקודה המנדטורית הנזכרת, כלפי נתיני-האויב שבא"י. לצעדי-ההמשך של החוק הישראלי מ-1950 ניתנה אף גושפנקה-של-הסכמה על-ידי ממשלת גרמניה-המערבית עצמה, עם דרישתה במסגרת "הסכם השילומים" - להפחית ולקזז מכספי-השילומים את שווי נכסיהם המוחרמים של ה"טמפלרים". דרישה גרמנית זו נענתה במלואה בהסכם שנחתם, על-פי שומת נכסי-הטמפלרים בישראל, כפי שנעשתה אז ע"י השמאי הממשלתי הראשי (מישה אלמן, ז"ל). בכך נטלה על עצמה ממשלת גרמניה לפצות את נתיניה-שלה, בגין זכויות-העבר שלהם ב"נכסי גרמנים" בישראל; בכך נוטרלו נכסים אלה מטענות מצד בעלים-בעבר, והנכסים נותרו... לתחולת הוראות החוק המיוחד של הכנסת, משנת תש"י-1950, ולמטרת ניצולם למען נפגעי רדיפות הנאצים במלחמת-העולם השניה, כפי שהיה המצב המשפטי טרם "הסכם השילומים"! יתרה מזו: חובת השמירה והייעוד של "נכסי הגרמנים"-הטמפלרים למען צורכי ניצולי-השואה, אף נתחזקה נוספות, עקב הניצול של כספי-שילומים לניטרול כל טיעון גרמני בהקשר זה; זאת – אם ניזכר במהותם ובייעודם של כספי-השילומים, ובבסיס דרישתם וקבלתם ע"י המדינה, כפי שהוצהר מטעם ממשלת-ישראל עצמה, בישיבה 237 של הכנסת הראשונה ( "דברי הכנסת" ח' עמ' 1320 ), מיום 13.3.1951: "תביעת השילומים מחושבת לפי הנטל שקיבלו על עצמם העם היושב בישראל וקיבוצי היהודים בעולם כולו, בכלכלת שיקומם וקליטתם של חצי מיליון ניצולי השואה שהתיישבו או יתיישבו בארץ." וכן: "כשקמה המדינה היא העמיסה על עצמה מיד את נטל הקליטה והשיקום של ניצולי השואה... ממשלת ישראל יכולה לבסס את תביעתה רק על הסכומים שכבר הוצאו ושעוד יוצאו להתיישבותם ולקליטתם של עולים יהודים מארצות שהיו כפופות לשלטון הנאצי. " הצהרה-הודאה מחייבת זו – לא יעלה על הדעת, כי תיחשב כהצהרה בעלמא, ללא כיבוד של הנובע ממנה, לפחות ב"נקודת-הבקרה" דהיום, הבוחנת את מצבם הכלכלי של המדינה מחד, ושל ניצולי-השואה מאידך: בעשרות שנותיה הראשונות של המדינה, היה צורך לנצל את כספי-השילומים ואת אדמות-הקריה הממשלתיות לצורכי ביטחונה וכלכלתה של המולדת, דבר שהיה ממילא גם עניינם של הניצולים-העולים. אולם כיום, כאשר המדינה מתהדרת בכלכלה מסודרת (ואף למעלה מזה), בעוד רבבות ניצולים זקוקים לסיוע מוגבר – עומד לפרעון חוב-הנאמנות הכפול, לפחות לגבי אדמות-הקריה בתל אביב, עתירות השווי, הממוסחרות כעת ע"י המדינה.

וגם את אלה אין לשכוח:

• מדינת ישראל קלטה וקולטת עולים מארצות-תפוצה רבות ושונות, תוך הוצאות ניכרות מקופת-המדינה למען קליטתם וקידומם בישראל, מבלי להתחשבן עמם. אין זה מתקבל על הדעת, כי מול ניצולי-השואה שעלו ארצה, יועמדו אך ורק כספי-השילומים ששילמה הממשלה הגרמנית; ניצולים-עולים אלה היו (והינם) זכאים למימון קליטתם בישראל, ממילא, לא פחות מאחרים.

• כספי-השילומים הוחזקו ונוצלו על-ידי המדינה – למען כלל האוכלוסיה בישראל, ולא רק למען העולים-הניצולים. זאת, למרות שאותם כספים נתבעו ונתקבלו – כמוצהר על-ידי הממשלה – "להתיישבותם ולקליטתם" וכן "לשיקומם" של ניצולים מרדיפות גרמניה הנאצית, ובעבורם בלבד!

האם לא נעמוד, חלילה, בפני "משפט ההיסטוריה", ואף בפני "משפט הדורות הבאים", אם לא ייעשה בהקדם להשלמת חובות לאומיים ואנושיים, הנזעקים בנושא זה זמן רב - רב מדי!?

במציאות העולמית המדאיגה, הולך וגובר החשש מפני שימוש מחתרתי באמצעים חריגים, לשם פגיעות-טרור המוניות. במציאות הבלתי-יציבה באזורנו, ניתן לייחס חששות דומים אף למדינות ריבוניות. על-רקע זה, נוצרת משמעות כפולה להנצחת זכרם בישראל של ששת מיליוני היהודים, שנרצחו במלחמת-העולם-השניה: הרג המוני מכוון – לא ייסלח ולא יישכח! עם ישראל במולדתו חזק לא רק ברוחו, אלא גם בכוחו! בראש ההנצחה הקיימת בישראל – מוזיאון "יד ושם", ובצדו – אנדרטאות אחדות ברחבי הארץ; אך בכך אין די: לדורות הצעירים, בהם נתברכנו, דרוש גם מסר פשוט וישיר, ובתפוצה רחבה וזמינה יותר. לשם הנצחת זכרם של ששת המיליונים, האם אין מתבקשת מנורת-זיכרון בת 6 קנים, עם הכיתוב "לא נשכח" – אות על כל קנה-מנורה!? מירווח מתבקש בין שני הקנים הימניים ( עם הכיתוב "ל-א" ) לבין יתר הארבעה ("נ-ש-כ-ח"), גם ייצור למתקן כולו צורה מיוחדת ומאפיינת, במיוחד אם במירווח האמור ימוקם, באופן בולט, מגן-דוד בצבע תכלת. בממדים ראויים ניתן יהיה להציב מנורה כזו במבני-ציבור, ובממדים מוגדלים – כאנדרטאות-קבע באתרים מתאימים. ביד-הזכרה-והנצחה כזו ניתן גם לשלב תאורת-קבע לקני-המנורה, ובשעות חשיכה – אף להסב את מקורות-התאורה כששה זרקורים כלפי השמים ( על כל הסמליות הנילווית לכך ): תמונת-תאורה מרשימה, הנראית למרחקים ונחרתת בזיכרונם של מאות-אלפי צופים; רושמם של אתרי-הנצחה אזוריים אחדים יגיע, בקלות ובחדות, לתודעתם של מיליונים. אם לחבר הצעה זו לפרק הקודם, הרי להקמת אנדרטת-הנצחה באדמות "שרונה", משמעות מיוחדת, דוקא על-רקע אהדתם הידועה של ה"טמפלרים", בשעתם, למשטר הנאצי של אז. מלבן בשטח של 18 X 54 מטרים (סה"כ-972 מ"ר), אשר יוקדש למטרה לאומית-ציבורית זו, יהווה פחות מדונם אחד, מתוך מאות שבאותו מיתחם. האם "פינה חמה" לנושא בלב ישראלים רבים, לא תצדיק פינה צנועה כזו בשטח הממשלתי-העירוני המתמסחר שבלב תל אביב!?.