פרשת סא"ל שלום אייזנר, סמח"ט הבקעה, מהווה דרמה מורכבת. בדומה לקדירה מבעבעת שבה מתבשלים המרכיבים העיקריים של השיח הציבורי – מוסר, מוסרנות, מנהיגות, מקצועיות, משקל הזכויות והחובות, השקפות-עולם, צביעות והתבלין הבלתי נמנע – פוליטיקה, כשהרמטכ"ל אמור להגיש לנו את המרק הזה וגם לקרוא לו בשם.
אם אתחיל מהסוף, אז הרמטכ"ל עמד במשימה. לא הייתה לו כל דרך אחרת. יש תמונות המדברות בעד עצמן ותמונה אחת, כדברי הפתגם הנושן, שווה אלף מילים. ראיות התומכות בגרסת הסמח"ט כי פעל להגנה עצמית לא היו בנמצא או שלא נמצאו מספקות.
אבל כדי לשפוט את הנפשות הפועלות, יש לקחת בחשבון את מכלול הפרטים שמרכיבים את המציאות שבה הן פועלות, המציאות שלנו המאפשרת לאויב חופש פעולה הרסני בחסות החוק והאין-אונות של הנהגת המדינה.
נקודת הרתיחה הבלתי נמנעת
הטיפול בהפגנה השבועית בבילעין וההיתר שניתן לאזרחי חוץ לקחת בהן חלק פעיל, ובדרך-כלל גם יוזם ומתסיס, מהווה את החטא הקדמון שהוליד מציאות זו שאליה נשאבים גורמים כמו ה-ISM.
ה-ISM, שנציגו הבלונדיני החבוט נמצא בלב הסערה, הוא ארגון תומך טרור. הם קוראים לזה בשם המכובס "הצדקת המאבק המזוין הפלשתיני"; הם נותנים מחסה למחבלים שמעורבים בטרור; הם שוללים את עצם קיומה של מדינת ישראל ומפעילים פס ייצור של פרובוקציות שיטתיות כמו משטים לעזה ועצרות הקוראות לדה-לגיטימציה של ישראל.
אם כנגד גורם כמו ה–ISM, שנציגיו עושים כאן מעשי חתרנות והתגרות באין מפריע, אין לנו כל מענה, אז למה לשלוח את הצבא להתעמת איתם כשהנזק רב מהתועלת? כמה תסכול יכול חייל או מפקד לספוג עד לאובדן שליטה? והמקרה של אייזנר מהווה את אותה נקודת-רתיחה בלתי-נמנעת.
לרמטכ"ל לא נותרה ברירה אחרת
מצהיר ה"הומניסט" הדני בראיון לתקשורת, כי הם החליטו "לאתגר את החיילים ולהמשיך במסע האופניים", זאת למרות הדרישה של הצבא לעצור ולחזור, וזה בדיוק המצב שבו יש להפעיל כוח. כמה כוח? יש למישהו תשובה חוץ מהחיילים בשטח? "כוח סביר"? "מידתיות"? "לחץ פיזי מתון"? הרי המערכת הפלצו-משפטית שלנו מייצרת שפע של פניני הגדרות מתוך בועה שמרחפת בענן ורדרד של אוטופיה הומנובירלית שמזינה את עצמה (וחונקת אותנו). עוד לא ראיתי את הגאונים האלה מיישמים את התיאוריות שלהם מחוץ לאולמות המשפט הממוזגים.
ולמציאות הזאת נשלח הסמח"ט עם חייליו. אז נכון שאותה המקצוענות שאנו מצפים מקצין בצה"ל אמורה לכלול גם את תכונת האיפוק במצבים מורכבים, תכונה שלא הובאה על ידו לביטוי לפחות במקרה הזה ומהווה תקלה מנהיגותית. האיש הודה בטעותו ולא הותיר לרמטכ"ל ברירה אחרת מלהורות על השעיה לפרק זמן מוגבל מתפקידים פיקודיים.
נשארים עם המציאות ההזויה
אייזנר, קצין מוערך, מקצוען שחותר למגע, כשל בסיטואציה שכל אחד מאיתנו חייב לשאול את עצמו אם היה מצליח בנסיבות כאלה לנהוג אחרת. המסר שהעביר הרמטכ"ל בהחלטה הזו הוא בלתי-נמנע במציאות ההזויה שגזרנו על עצמנו. התפרצויות מסוג זה אינן קבילות ומנוגדות לאתיקה ולפקודות - גם אם ניתן להבין את הגורם להן.
העניין הוא שאייזנר ימחל על כבודו הפגוע, יחזור למשרד ואנחנו נישאר עם המציאות ההזויה – להילחם על קיומנו בידיים קשורות. וכעת - כולם מוזמנים לאכול את המרק שנרקח בחזית ביתו של הארנביב, יחד עם הכובען הסמולני המטורף, החתול האירופי הצדקן והצבוע והמלכה המרשעת עורפת הראשים, ולכולם יהיה הרבה מה להגיד.
עליסה הייתה מפזרת אותם לכל הרוחות, אבל איפה עליסה ואיפה אנחנו, התקועים עמוק-עמוק במחילות שמתחת לעץ ועוד קוראים לזה ארץ הפלאות.