לפני כשלושה שבועות אירע אסון ברחובות. ששת בני משפחת שאער נספו בשריפה. נותרה אישה לבד, מצטמררת, מזדעזעת, מבכה, המומה, בוחרת לומר מילות אמונה: "הכל לטובה".
"אין לה מוח", "פנאטית", "אמונה מטופשת", "למה את בוכה אם זה לטובה", "קורבנות אדם", "שטיפת מוח". נדמה שאלו תגובות על אישה ששלחה את בניה למות "מות קדושים", והיה אחד שהשווה אותם לשאהידים, רק בגלל שאביבית שאער אמרה את המילים "הכל לטובה". קשה להאמין, אבל אלו השתלחויות באישה שאין מילה אחת לומר לה, או לנחם אותה. אישה שאיבדה את עולמה ברגע, שכל ילדיה, ובעלה, נשרפו חיים.
לא יכול להיות שאנחנו נשפוט אישה שאיבדה את כל עולמה ברגע, לא יכול להיות שנאמר לה איך להתנהג, מה לחשוב, מה לומר, איך להאמין, איך לבכות, איך להתמודד עם רעידת-אדמה שכזו. האסון לא נתפש, אולם גם התגובות לאסון לא נתפשות. שיטוט קצרצר
בתגובות לאסון באתרי האינטרנט פותח חלון למצב החברה. אזרחים מצאו את האסון כ"סיבה" להפרות את המתח הדתי, של עצמם, של החברה.
זה נראה כמו אי-סובלנות, לכאורה דתית, אולם אי-אפשר להסתתר מאחורי פרגוד המתח הדתי. מה גרם לחלקנו להפוך אטומים עד כדי השתלחות באישה שהפכה ברגע אלמנה ואיבדה חמישה ילדים? אם נבחר לדבר רק על אטימות, לא נבין את שורש העניין. הרי אם אחד הטוקבקיסטים, או מישהו בעל "דעה" היה מאבד רכב, או סמארטפון, הוא היה מאבד את שלוותו שישפטו ויפשטו על "צערו".
הגענו למצב בלתי נתפש שאנחנו שופטים, מגחכים, בזים ומבקרים אישה שאיבדה את כל עולמה ברגע, ששכלה את כל ילדיה, את בעלה, שעוברת "הזדעזעות פסיכית"
1, שלא יודעת את נפשה - בגלל שהיא דתייה. הפכנו חברה שופטת המסתתרת מאחורי צידוק "מוסרי" להתערבות בצערה, בגלל שצרור מילותיה לא עולה בקנה אחד עם אחרים. ההינתקות האנושית מוסברת "בחסות" תפישה דתית.
זכותה של האם לומר ש"הכל לטובה", או שהכל לרעה, זכותה להאמין באלוהים, או בעציץ, זכותה להפוך מוסלמית, נוצרייה, או להפוך רבנית. מי אנחנו שנבקר את הנפש שלה? לא יכול להיות שתהיה לנו דעה על הרגשה של אדם שנהרסו חייו ברגע, שכל מי שיצא מבטנה, מי שהיה לה כל חייה, עלו באש, ונשרף ביתה עליה.
האסון ברחובות יכול להעביר אדם על דעתו, אבל הוא העביר אנשים על דעתם, אם הייתה כזו, גם מבלי לחוות אסון מחריד.
אתרי האינטרנט מוצפים בתגובות בלתי נתפשות שגלשו מחוצפה ישראלית ידועה ועד לאכזריות פחדנית של גיבורי מקלדת. זוהי איננה אכזריות מולדת, אלא תוצאה של סכסוך עצמי-חברתי על-רקע דתי. זהו מאבק תרבותי שלם.
מה באמת גורם לאנשים להלאים את האבל של אביבית שאער ולהופכו למאבק דתי?
החברה הישראלית נמצאת במתח דתי. אם הצלחנו לבקר אישה כזו, במילים מנותקות מנפשה של האישה הזו, כגון: "אמונה טיפשית", "את לא שפויה", "איזה קשקוש", ואפילו היה
"טוקבקיסט" אחד שהשווה בין קבלה של שאהיד לקבלה של האסון
2, אחר ליגלג בציניות על זעקותיה של אביבית: "'תצילו אותם', האם המסכנה שכחה שהכל נעשה בדברו", אז נצטרך להפסיק להתפלא ולכעוס על תגובות כאלו - וננסה להבין: זוהי תוצאה של תחושת ניכור ודחייה כלפי הוויה דתית, לה אחראים "שני הצדדים". נדמה שלצד הדתי יש אחריות גדולה יותר, מכיוון שהוא ממוסד באמצעות כל מיני מוסדות, אולם לא כך.
"הדמוקרטיה הישראלית מצטיינת בעצבנות פנימית, בסכסוך הקבוע שבינה לבין המקורות הדתיים, וכתוצאה מכך בחוסר-יציבות מהותי", אומר ד"ר דניאל שליט
3, במאמר העוסק בהתנגשות בין היהדות והדמוקרטיה, וטוען כי לא היה "צורך" בהתנגשות בין הערכים הדמוקרטיים-מערביים ליהודיים. הסיבה להתנגשות היא תוצאה של מסורת אומללה של החטאה - משני הצדדים: "היהדות לא התארגנה לתפוס מתוך עומק מקורותיה את הזמן החדש ולהתחדש בו, ואילו מי שהתארגנו להצטרף לזמן החדש נעשו ל'חילוניים' שאיבדו את הקשר ואת ההבנה אל מקורותיהם".
לדעתו של שליט, היהדות לא התארגנה לתגובה על הזמן החדש, והעולם המודרני הפתיע את היהדות. העולם המודרני בנה עולם טכני, כלכלי, פוליטי - שהאדם במרכזו, ושאין לו מעבר לאדם דבר. למילותיה של אביבית "הכל לטובה" יש תפישה שלמה ביהדות, והיא איננה קשורה במאבק דתי-ישראלי.