ביום שישי אחר-הצהריים התכנסנו, המשפחה המורחבת, על מדשאות בית הספר החקלאי "עינות" לציון אירוע משפחתי, בת משפחה הגיעה למצוות.
בית הספר החקלאי "
עיינות" שמור לו פינה חמה בלבי, כמי שפתח את שעריו בפני אמי, חדווה, נערה בת שבע עשרה, שהגיעה בגפה מבית המשוגעים של אירופה טרם להבות אימה וטירוף אספו לתוכם שישה מיליון.
בית הספר החקלאי "עיינות" היה ביתה הראשון של אמי בארץ ישראל. היה זה בית, פינה חמה, שנסך ביטחון בה ובבני נוער רבים כמוה, שבאו בגפם בשנות השלושים של המאה הקודמת מאירופה לארץ ישראל.
אמי זכתה להיות תלמידתה של עדה מימון, שהייתה המנהלת הראשונה ב"עיינות", שנקרא באותם הימים משק הפועלות. לימים עדה מימון הייתה חברת הכנסת הראשונה והשנייה מטעם מפא"י.
אגב, בהיות עדה מימון חברה בכנסת הראשונה, אחיה יהודה לייב פישמן-מימון היה שר הדתות הראשון. הוא היה מבכירי מנהיגיה של תנועת המזרחי. על שמו הוקם עוד בחייו בדרום הארץ כפר מימון. כשעברתי בשבילי בית הספר נתקלתי בקבוצה של נערים שחומי עור . משיחה איתם התברר לי, שחלקם לומדים כבר ארבע שנים ב"עיינות". הם לא הגיעו לכאן מתל אביב או מירושלים. לא מקרית שמונה או מירוחם. הם נסו מאימת המלחמה בסודן. חצו מדבריות, עברו ברגל את מדבר סיני. באופן בלתי חוקי גנבו את הגבול בין סיני וישראל.
ילדים-נערים חצו מדבריות. פרק זמן משמעותי בחייהם היו נתונים לאימת שוטרי גבולות ואכזריות של בדואים במדבר סיני. למרות כל אימת הטלאות של צמא ורעב, פגיעות גופניות ונפשיות הם הצליחו להגיע למדינת ישראל.
מלאכים בדמות ארגון נשים עובדות - נעמ"ת
כאן מזומנת לקבוצת הנערים - פליטי אימת סודן - מלאכים בדמות ארגון נשים עובדות, נעמ"ת, שתחת פיקוחו פועל כיום בית הספר "עיינות".
בצנעה, הרחק מזרקורי תקשורת כבר ארבע שנים הנערים מסודן חיים בפנימייה ולומדים בכתות של בית הספר החקלאי עיינות. חלקם, בימים אלו מתכונן לבחינות הבגרות.
אודה, שהתרגשתי לראות חבורת נערים, פליטי אימת סודן, חובשים את ספסל הלימודים בכתות עם בני נוער ישראלים. התרגשתי מצניעותה של ישראל היפה, שהתמקמה לה בבית הספר החקלאי "עיינות", ישראל היפה שידעה לפתוח שערים ולבבות.
ברגע הפרידה שמתי לב למקריות, שהשיחה עם בני שיחי התנהלה בפתחו של בית הכנסת. בית כנסת קטן בבית ספר קטן, המייצג את גדולת רוחה של כנסת ישראל היפה במיטבה.
כשחזרתי הביתה, כאב לי לשמוע מידידי, שבאותו ערב הציתו אלמונים גן ילדים של ילדי פליטים, והשליכו בקבוק תבערה במקום מגורים של מהגרי עבודה בתל אביב. בנס בקבוק התבערה לא פגע בנפש, רק שרף רכוש דל ומעט רהיטים של מהגרי עבודה וצעצועים בגן ילדים.