את בנציון נתניהו הכרתי לפני שנה וחצי, בפסטיבל "פותחים במה" של בית לסין. שם עלה מחזהו של בנו הרופא והמחזאי ד"ר עידו נתניהו "הפי אנד”. הפרופ' ישב על כורסה באולם המבואה לאחר ההצגה, אבל וחפוי ראש, על שלא עלה בידו לשמוע את מה שקרה על במה, כי לא קיבל אזניות. בכך החמיץ את החוויה של ההצגה המצוינת. כשסיפר לי זאת, פניתי למי שצריך, ודאגתי שיקבל הזמנה חוזרת להצגה של למחרת, עם אוזניות, ובנו עידו שהצטרף, הבטיח להביאו שוב מירושלים להצגה. וכך היה לעדותי. הפליאו אותי הצניעות והענווה של האדם הגדול הזה. פשוט היה תענוג לשוחח אתו באותה עת, כשבשנתו ה-101 היה כה צלול, עם כאלה דברי טעם. חשתי שזכיתי לשוחח עם אחד מענקי הדור.
בכל הכתבות שהושמעו באמצעי התקשורת בבוקר לאחר הידיעה על מותו, ובין כל דברי השבח והקלס, הוזכר רק פעם אחת ברפרוף ספרו "חמשת אבות הציונות". ספר שקראתי בשקיקה לאחר שרכשתי אותו בשנה שעברה. ספר, שמי שלא קראו – אין לו שמץ של מושג מי אנחנו, למה אנחנו כאן. ומהי מהותנו? מה הסיבה, שעם ישראל הוא היחיד ששמר על זהותו במשך אלפי שנים, גם כשלא חי על אדמתו קרוב לאלפיים שנה. תופעה ייחודית בעולם.
בין עמי העולם העתיק היו היהודים העם היחיד שפיתח את תודעתו הלאומית עד הרמה הגבוהה ביותר.הם לא איבדו את ארצם כליל, כי הם הצליחו לשמר את האידיאה של הארץ, למרות שאיבדו אותה באופן חומרי. אבל לא רק בגלל האידיאה. הם שמרו על קשרי הגזע ביניהם, לא נטמעו כמו העמים הנודדים. שמרו את החוקים והמסורות, למרות שהיו שונים מהמסורות של הארצות בהן התיישבו. רק הענקתה של קדושה דתית לכל המסורות הלאומיות איפשרה את שימורם בתנאים אלה. במשך הזמן ההפכו כל היסודות הלאומיים, מרכיבי הזהות הלאומית, לחלק בלתי נפרד מהדת.
עם עליית תנועת ההשכלה, והרדיפות הדתיות, התחיל מבנה הדת היהודית להתערער. כדי להציל את עצמה, קם חלק קטן מאנשי ההשכלה העבריים והחליט לקדם את עקרונות הלאומיות היהודית. פיתחו את הלשון העברית לרמה של שפה מודרנית, דיברו על ארץ ישראל לא במונחים דתיים, אלא גיאוגרפיים והיסטוריים, דיברו בשיבחה בשיר, בסיפור ובמחזה ובכך – עוררו את הכמיהה למולדת העתיקה. עיקר השפעתם היה ברוסיה, שכללה את רוב אירופה המזרחית.
פתח חלון רחב לתולדות העם
ספרו של נתניהו מתאר בצורה מרתקת, כמו רומן, את המהלכים ההיסטוריים, שמאירים את עיני הקורא ופותחים לפניו חלון רחב לתולדות עמו. אנו, ידענו רק את הרצל. אך נתניהו מרחיב ומסביר את חלקם של הציונים שדגלו בציונות המדינית, ושפעילותם במשך שנים רבות לפני שהרצל כתב את "מדינת היהודים", סללה את הדרך לחוזה המדינה, ולאלה שבאו אחריו, ושבסופה זכינו לשוב למדינה שהייתה שלנו בעת העתיקה, ואליה חזרנו באופן מוחלט בעידן החדש.
ספרו של נתניהו מחולק למבוא, ולחמישה מאמרים המוקדשים לפינסקר, הרצל, נורדאו, זנגוויל וז'בוטינסקי. פינסקר, אימץ סופית את רעיון הלאומיות ב-1882, לאחר הפוגרומים. אך את חיבורו "אוטואמנסיפציה" כתב ב 1881, לאחר ההתנקשות בחיי הצאר אלכסנדר השני, שנרצח בגלל נאורותו ורעיונותיו החדשניים. בגלל גילו המבוגר ומחלתו, לא צלח פינסקר להגשים את רעיונותיו, ומי שהגשימן היה תיאודור הרצל. פינסקר הבין ששנאת הגויים כלפינו אינה מסיבה דתית, אלא אנטרופולוגית וחברתית, ועלינו להשלים עם הרעיון ולהביאו בחשבון.
(מעניין, שבמחקרו החשוב של פרופ' נתניהו על האנוסים בספרד, הוא הגיע גם כן למסקנה זו.ע.ב.)
יהודה ליב פינסקר אמר
"שהאסונות שפקדו את היהודים נובעים, קודם כל, מחוסר רצונם להשיג עצמאות לאומית, ושיש לעורר רצון זה ולשמרו לאורך זמן – אם אין הם מוכנים להיות כפופים לנצח לקיום של קלון. הטרגדיה היהודית אינה נובעת רק בגלל יחסם של העמים אל היהודים; היא נובעת בעיקר מיחסם של היהודים אל עצמם. (האם אין זה מזכיר תופעות החוזרות כאן ועכשיו בקירבנו? ע.ב.)
פינסקר בהגותו ובעומדו בראש התנועה הלאומית היהודית, שליכד את יהדות רוסיה לרעיון, נפטר ב 1881. ארבע שנים לאחר מותו הופיע תיאודור הרצל בזירה הציבורית, ומצא גרעינים של התנועה כמעט בכל אירופה. ועל התומכים שריכז פינסקר – הסתמך הרצל כשהקים את התנועה הציונית העולמית.הטרגדיה שלו היתה, שאת כל המוסדות הגדולים יצר וארגן, בהם השתמשו מתנגדיו לשיטותיהם ולצרכיהם. התקדמותו הייתה מהירה יותר, אך את כל הצלחתו במגעים המדיניים, מלבד קסמו הרב ואישיותו המהפנטת, יש לזקוף לזכות פינסקר, שסלל לו את הדרך. אך לא רק פינסקר.
מקס נורדאו, רופא בהשכלתו, ובעיקר עיתונאי, סופר ופובליציסט, דרמטורג ומבקר – שדרכו נפגשה עם הרצל בשנותיהם בפאריס, כמו הרצל, הגיע למסקנה בכתביו, ש"כל אלה הסבורים שהלאומיות היא דבר שבאופנה ואחיזת עיניים – אינם רואים אלא מהרהורי ליבם. ואי-אפשר להעלימה או לעצור בעדה. את מהלכה אי-אפשר לעכב, כשם שאי-אפשר לעכב את גיאות הים או עלית חומה של השמש בקיץ".
כאחד מחוזי הציונות, שהיה להם את הניצוץ הנבואי, הוא הכריז בכתביו ש
"במדינה שמתנגשים בה הזכויות של לאומים שונים, שם מקבלת הבעיה אופי טראגי, והמדינה נדונה למלחמות פנימיות ואכזריות, שאין להן על-פי רוב פתרון אחר זולת זה של הכרעת-הכוח. ודאי שיש להצטער על פתרון זה, אבל מבחינה מוסרית קשה להתמרמר עליו. כי המלחמה על הלאומיות היא "צורה אחרת של המלחמה על הקיום" ו"בכל מקום שהדברים אמורים בחיים או בשווה-חיים, מתמזגים מושג הצדק ומושג הכוח".
הספר מתאר את פעולתו המדינית הרחבה והעמוקה של ישראל זנגוויל, שהוא יחד עם נורדאו והרצל היו שלושת הציונים המדיניים הראשונים בעולם. הוא שהכניס את הרצל לתוך הקבוצה הרוחנית של היהדות הבריטית.הוא תפס עמדה מכובדת בספרות האנגלית, והוכרז כאחד הכוכבים המזהירים בספרות האנגלית. הוא טען ש"הציונות תקום או תיפול לא מסיבות כספיות, אלא בגלל מציאותם או אי-מציאותם של אהבת העצמאות והחוש המדיני. כאן ראה את הפתרון, וכאן – את הבעיה.
מלבד שלושת הגדולים, נכלל בספר הנפלא מאמרו על זאב ז'בוטינסקי – שהיה שותף לקודמיו בפריצת הדרך להגשמת הציונות. פעילותו החלה בתקופה, שהגשמת הרעיון היוותה בעיה בפני ההסתדרות הציונית. לכן עוררה בציונות חילוקי דעות, והוא נמצא ב-18 שנותיו האחרונות כמעט תמיד בעין הסערה.
מאמר זה אינו אלא מתאבן לקריאת הספר החשוב והמרתק הזה. ספר שמסביר גם את הרכב אישיותו של פרופ' בנציון נתניהו, שינק את תורתם של הגדולים, וזכה להבנה והארה שמעטים זוכים לשכמותה. ומי שיקרא בספר, ייצא נשכר - כשהארה זו תקרין אף עליו. יהי זכרו ברוך.