השם ריבלין אומר משהו, או עשוי לומר משהו, לתושבי הארץ הזאת, שכן "שבט ריבלין", נמנה עם מבשרי ה"מייפלאור" של ארץ ישראל. הלל ריבלין ,זקן השבט, הגיע לארץ לפני 200 שנה. לי יש היכרות קרובה עם כמה מן הצאצאים. משה ריבלין, דור שביעי, מי שהיה יו"ר הקרן הקיימת לישראל, (איש ייעור הארץ) מזכ"ל ומנכ"ל הסוכנות היהודית, מלא תפקידים ציבוריים רבים, היה נואם רהוט ואיש רעים להתרועע. דוד ריבלין יוצא משפחת ריבלין מצד שני ההורים. שרת בבריגאדה הארץ ישראלית במלחמת העולם השנייה, היה שדר בגלי צה"ל, איש בכיר במשרד החוץ במשך שנים. איש מוזיקה וספר עם חוש הומור נפלא ואנציקלופדיה של סיפורי - עם. גם הוא היה ידיד.
ד"ר גרשון ריבלין, מחנך ומרצה, איש חיל האוויר בעבר, וחבר הועד המנהל הראשון של
רשות השידור שנמנה עם אלה שנאבקו בממשלה למען שהטלוויזיה הישראלית תשדר 7 ימים בשבוע. גם הוא מכור לי כאיש הגון ויושרה. והכרתי אישית עוד ריבלין אחד גדעון ריבלין שיסד את חברת "כנס", חברה שארגנה אירועים לאומיים ובינלאומיים. חברה זאת שיתפה פעולה איתנו ברשות השידור בארגון הכנס של ראשי החדשות והספורט באיגוד השידור האירופי שישראל חברה בו. והוא זכה להצלחה רבה בקרב צמרת המדיה האירופית בעת ההיא בשנות ה-70.
די לי בכך כדי לומר שזאת משפחה שיכולה להתפאר בבנייה. וזה כולל כמובן את
ראובן ריבלין יו"ר הכנסת. איש בעל יושרה (שלא מצויה בשפע במחוזותינו) ,דבריו בנחת נשמעים, יש בו הדר ז'בוטינסקאי (שלרבים מאנשי מפלגתו חסר), יש בו חן אישי, תבונה והומור קלסי. הוא מנתב את הספינה הסוררת הזאת ששמה הכנסת ה- 18 במאמצים ראויים. ריבלין הוא גם היו"ר של עמותת ניצולי השואה ליד הכנסת. אינני חושב שהעמותה יכולה לזקוף לזכותה הרבה הישגים, כשם שהאכסניה שלה, הכנסת, לא ראויה לזרי דפנה בתחום הזה.
אבל אילו זה תלוי היה בראובן ריבלין, אין לי ספק שהמצב היה שונה.
יו"ר הכנסת הנוכחית הוא גם אדם שמבחינת איש תקשורת כמוני, לא רק שולח מסרים, אלא גם מקבל ושולח משוב. דבר שקשה לומר על חברי כנסת רבים.
מכאן שהגישה הסובייקטיבית שלי לאדם הזה, כאדם וכמחוקק, היא חיובית ביותר. מה גם שהיו מקרים שהוא עמד בפרץ כאשר אי אלה חברי כנסת חרגו מן המנדט שלהם בכול הנוגע ללשון החוק ולרוחו. אילו חברי הבית היו מתנהגים לפי תפיסתו ומאוויו, גם הדימוי של בית הנחרים שלנו היה שונה. אולם זה לא תלוי בו, והוא לא פעם שחרר את חרצובות לשונו נגד הלשון או היד של חברי הבית.
כלבי השמירה של הדמוקרטיה ו"כלבי אשמורת".
הכנסת, בית הנבחרים שלנו, הוא הגוף הראשון שמופקד על הנחת נדבכים לדמוקרטיה ועל השמירה הקפדנית לבל יאונה לה רע. חברי כנסת "ויג'לנטים" שיוצאים בלשון מבזה כנגד שופט בית המשפט העליון שהוא אזרח ערבי משום שלא שר את התקווה ("נפש יהודי הומייה") הם רק סימפטום. בבואה כיצד רואים חברי בית המחוקקים שלנו את
כבוד האדם וחירותו, את הזכויות והחובות שלו, ואת עצם העיקרון שטבע מונסקיֶה בהפרדת שלוש הרשויות: המחוקקת,המבצעת והשופטת.
דומני שכבר הזכרתי זאת באחד המאמרים שלי, אבל תמיד רצוי לחזור על העיקרון החשוב הזה.פרופסור גד טֶדֶסקי, מגדולי המשפטנים בארץ וחתן פרס ישראל למשפט, לימדנו בשיעור "מבוא למשפט" כי החוק בא לידי ביטוי בהפרתו. פאראדוקס? לא! שכן בפועל רק אם החוק מופר, בתחום האזרחי או בתחום הפלילי - אז ורק אז, ניתן ליישם אותו בפועל כלומר להאשים את המפר אותו, להביאו למשפט ואף לגזור עליו עונש. אחרת החוק הוא פסיבי, ומהווה אמצעי הרתעה לאזרח הטוב.
ומן הפרט ניתן להקיש אל הכלל. בית המשפט העליון לא פוסק ולא גוזר, אלא אם כן הוא נאלץ לעשות זאת. מכאן נגזרת הפונקציה הכפולה של בית המשפט העליון. והיא לשמור הן על הרשות המחוקקת והן על הרשות המבצעת שלא יחרגו מן התחום שלהם כפי שנקבע בחוק רגיל ועל אחת כמה וכמה בחוקי יסוד באין לנו, לצערנו חוקה.מכאן שבית המשפט משמש גם בית דיו גבוה לצדק. לאמור שאם הרשות המבצעת או הרשות המחוקקת נוהגות שלא כדין רשאי האזרח לערער על כך בפני בית הדין הגבוה. ועל כך יצא קצפם של אלה שלא רואים בעין יפה,בלשון המעטה, את עצמאות הרשות השופטת ותפקידה בחברה דמוקרטית למנוע עוולות או לתקנן מצד הרשויות האחרות.
לצערנו, שר המשפטים שהיה הבחירה של "ישראל ביתנו" החילונית אשר מייצגת אזרחים שסובלים מיָדָה הרעה של הרשות המבצעת, או המחוקקת, רוצה להצר את סמכויותיה של הרשות השופטת. עם זאת, מנהיג התנועה הזאת, אילו הדבר תלוי בו, היה בכלל מקצץ בכנפיה גם של הרשות המחוקקת וגם השופטת. הוא ככול הנראה חסיד "הלוויתן" של תומס הובס. ואצלו, יש להודות, תוכו כברו.
אילו הייתה לנו חוקה, או אילו המחוקקים היו מכבדים חוקים שהם עצמם חוקקו, היה מקום לתחום את פעולת הרשות השופטת. ככלות הכול לא היא שמייצגת את הריבון אלא הכנסת. באיזו מידה היא מייצגת - זאת סוגיה אחרת.אבל המציאות היא שבית הדין הגבוה לצדק מתערב רק כאשר פונים אליו מחמת חריגה של הכנסת או הממסד הפוליטי. כלומר היא לא יוזמת. היא מגיבה. לכן נאמר עלינו הפסוק fools rush in where angles fear to thread. שוטים שואטים קדימה במקום שמלאכים חוששים לרחף.הא ראייה.גם נשיא בית המשפט העליון החדש התבטא כי חוק עוקף בג"ץ, שאליו אני מתייחס בהמשך, עלול היות בכי לדורות.
היוזמה של שר המשפטים יעקוב נאמן היא כי הכנסת תוכל לחוקק חוק מחדש ברוב של 65 חברי כנסת, חוק שנפסל על-ידי בית המשפט העליון. שזאת היא עמדתו של שר המשפטים, אין בכך,כאמור, הפתעה. אילו ניתן היה לבסס את מרבית עקרונות החוק והצדק על סמך ההלכה הוא מן הסתם היה תומך בזה, עם כמה קוועטשים פה ושם. אבל המפתיע הוא שיו"ר הכנסת אשר מכיר היטב את דמותה של הכנסת הזאת, ואשר לא פעם נותן לכך ביטוי בראיונות ומעל במת בית הנבחרים שלנו, נרתם לצעד הזה. הוא הודיע כי הוא מתכוון לקדם כבר בקיץ הקרוב את הצעת החוק הזאת. לדברי ריבלין, "הכנסת ובית המשפט העליון מצויים כבר 20 שנה על מסלול התנגשות כרוני, כאשר הכנסת חודרת לתחומה של הרשות השופטת בתגובה לאקטיביזם שיפוטי.
לדעתו אילו היינו מחוקקים את החוק בעבר, היינו חוסכים את חילופי המהלומות בין הכנסת ובית המשפט על-רקע המהפכה החוקתית, שהקורבן היחיד שלהן הוא הדמוקרטיה הישראלית. זהו אינטרס הדדי של שתי הרשויות. המחלוקת העיקרית נוגעת למספר חברי הכנסת הדרוש על-מנת לחוקק מחדש חוק שבוטל".
בעיקרון ראובן ריבלין צודק. אני סבור שמשפטנים רבים כולל בערכאות המשפטיות יסכימו אתו. אלא שהמצב שלנו בסוגיה זאת הוא כה רע שלפני שמנסים לנתח את החולה, ראוי לטפל בו ברגישות רבה. ורק כאשר יושג אותו שיווי משקל, אותם בלמים ואיזונים בממשל דמוקרטי תקין, ניתן יהיה לחוקק חוק אשר בעצם ישקף מציאות זאת. שכן בית המשפט העליון באופיו אינו אקטיביסטי.
הוא שומר, ושומר מתערב כאשר מנסים לפגוע באיזה נכס שעליו הוא מופקד.במציאות שלנו יש לא רק בריונים אשר מפירים את החוק אלא סוג של בריונים בתוך בית הנבחרים אשר מנסים לקעקע אותו.
יש בבית הנבחרים שלנו גורמים שדוגלים ברודנות, או בטרור, של הרוב, ויש כאלה גם בממשלה. מיותר לציין שרבים מן המשטרים האפלים בהיסטוריה שלטו בחסות "רודנות הרוב". אסור שמדינת היהודים תלך בעקבותיהם. לעתים נדמה כי מי שקוק לריסון הם חברים מסוימים של הכנסת הזאת ולא שופטי ישראל.
שמה של כנסת ישראל הגיעו למרחקים.בדיווח מניו-יורק ("הארץ 23.4.2012) מסיים ככה שלמה שמיר את מאמרו: ישראלי שסיים הרצאה ארוכה שבה הסביר את האיום של אירן גרעינית על ישראל, הופתע מזרם השאלות של מאזיניו היהודיים על מה שהללו הגדירו"
החוקים האנטי דמוקרטיים המתקבלים בכנסת של מדינת היהודים.
בכול זאת יש סיכוי.
לפני שבוע דווח כי לאחר פגישה בין יו"ר הכנסת לבין נשיא ביה"מ העליון השופט
אשר גרוניס כי לדעתו אסור להתעלם מעמדתה של הרשות השופטת בעניין זה. משום כך בטרם הוא יניח את ההצעה על שולחן הכנסת בתחילת כנס הקיץ, בכוונתו לבקש את עמדתה של הרשות השופטת.זאת אף שהסוגיה מונחת להכרעתה של הכנסת, לדעתו יש להביא בחשבון את עמדת הרשות השופטת". עם שובי מביקור קצר בחו"ל למדתי גם על הסיכוי להקדמת הבחירות.התכלית של כול מפלגה חייבת להיות לצד הכמות גם האכות של חבריה.
יתרה מזאת. ראובן ריבלין רואה עצמו, ורבים כולל אני ,רואים בו מועמד ראוי להיות נשיא המדינה הבא. ובתור שכזה עליו לחשב היטב את צעדיו. עליו להקדיש את כול מרצו ויושרו כדי
לתקן את הקלקולים של הכנסת הנוכחית ורק אז להשתית את היחסים על בסיס איתן והוגן. כול פעילות יתרה במציאות שלנו שיש בה כדי לפגוע, גם אם הכוונות טובות, ברשות השופטת מול כול רשות אחרת, עלולה לפגוע בדמוקרטיה שבירה שעדיין קיימת במדינה, לפחות להלכה.