אם לא יחול שינוי, ב-4 בספטמבר מדינת ישראל תלך לבחירות שאף אחד לא מבין למי הן נחוצות.
למה הולכים לבחירות
לכאורה, הסיבה נעוצה בקיומה של הצעה חלופית לחוק טל אשר בוטל על-ידי בג"ץ ב-20 בפברואר השנה. אך מדובר בבולשיט אחד גדול, היות שהליכה לבחירות תאריך את חוק טל בשנה לפחות, ואז מה הועילו חכמים בתקנתם. ולכן, אני מסיק כי מדובר ככל הנראה בתרגיל מבריק מבית היוצר של הצמד
נתניהו-ליברמן, כאשר הראשון יודע שהוא יתקשה להעביר תקציב בשל הבור הרחב הקיים בקופת המדינה, בעוד השני מקווה שאם יחליט היועמ"ש וינשטיין להעמיד אותו לדין בעוון שוחד וקבלת דבר במרמה - הליכה לבחירות תדחה את המהלך במספר חודשים טובים.
במי לבחור
לראשונה מזה שנים, נוצר מצב לפיו אין מועמד מוסכם למחנה המרכז-שמאל. זאת מאחר שיאיר לפיד,
שלי יחימוביץ' ו
שאול מופז אינם בעלי רקורד מעשי מוכח, הן בתחום המדיני-פוליטי והן בתחום החברתי-כלכלי אשר משפיעים על אזרחי ישראל. דבר זה מציב את נתניהו כמועמד רלוונטי ויחיד.
שינוי שיטת הממשל
שיטת הממשל הנוכחית מאופיינת במספר פגמים מהותיים שבהם איבדה הכנסת את מעמדה כגוף מפקח על פעולות הממשלה, הקשר בין הבוחר לנבחר כמעט לא קיים, וכן ריבוי המפלגות בכנסת מקשה על ראש הממשלה לנהל את הקואליציה אותה הוא מרכיב. וכן, הקמת ממשלה נעשית מתוך חולשה היות שמפלגות רבות משמשות כלשון מאזניים.
הפתרון לבעיה:
1) כדי להגדיל את הקשר בין הבוחר לנבחר יש לקיים בחירות אזוריות שבהן הציבור בוחר את חברי-הכנסת ולא מרכזי המפלגות (כמו שהיה היום).
2) צריך לצמצם את מספר המפלגות בכנסת ל-10 בלבד, כדי שניתן יהיה להבחין בין קואוליציה לאופוזיציה (אין סיבה שבמדינה קטנה יהיו הרבה מפלגות שרובן לא יעברו את אחוז החסימה).
3) פרופסור
אוריאל רייכמן מציע שיטה, לפיה אם מפלגה מקבלת לפחות שליש מקולות הבוחרים, ראש המפלגה יקבל הזדמנות להרכיב את הממשלה. באין מפלגה כזו, יתקיים סיבוב בחירות נוסף בין שני המועמדים אשר השיגו את מספר הקולות הרב ביותר.
4) צמצום מספר השרים ל-18 בלבד, דבר שיצמצם סחטנות ויגדיל את יכולת המיקוח של ראש-הממשלה.
זה רק חלק קטן מתיקון השיטה שיש לה אבות רבים. אך חשוב לזכור שכל דבר גדול מתחיל מצעד אחד קטן.