רוני בר-און היה אחד מהדוברים הראשיים של קדימה בתקופת שרון, אולמרט ולבני. הנכונות שלו להסתער על יריבי "אדונו" (או גבירתו) ולפתוח עליהם ג'ורה, ביססה את מעמדו. ככה זה כאשר המנהיג זקוק נואשות בעיקר לסניגור. אין לו טיפת מחויבות לאמת, או לציבור. כמו סניגור, הוא אמון רק על האינטרס של "אדונו".
במדינה שבה התקשורת היא שחקן פעיל בפוליטיקה, יש יתרון גדול לאותם פוליטיקאים שמשרתים את מי שהתקשורת חפצה ביקרם. מדובר בעסקה אינטואיטיבית. רוני בר-און יודע שהוא יכול לשקר באופן חופשי - החומר נמצא בארכיונים של "שותפיו" לעסקה, ואלה לא ירסקו את אמינותו, כל אימת שהוא מגיב נכון לצלילים הבוקעים מהחליל של בכירי העדר. זאת הייתה הקדמה לשני סרטונים שהבאתי מהארכיון.
אחרי שציפורה קרסה מול הדרישה לפריימריז והכריזה על תאריך, רוני בר-און גייס את עצמו כדי לעזור לגבירתו לנצח. לא הייתה לו בעיה להציג אותה כמי שמקפידה על עקרונות דמוקרטיים, למרות שבעברה סירבה בעקשנות להתחייב לכבד את הכרעת הבוחר.
גאולה אבן חשבה שיהיו בקדימה כאלה שלא יוכלו לבלוע עוד קדנציה של לבני, בר-און הגיב בנחרצות: "אלה שלא יכבדו את ההכרעה, יקבלו ממני את ברכת הדרך הביתה. הם לא ראויים לקדימה - וקדימה לא ראויה להם"...
בגין אטימותה המפורסמת של ציפורה אני חוזר: מי שלא יכבד את ההכרעה, יקבל מרוני בר-און את ברכת הדרך הביתה, יען כי - הוא (או היא) לא ראוי לקדימה, וקדימה לא צריכה אותו.