סיפורם של יוצאי אתיופיה ממשיך להיות סיפור שיש בו הרבה כאב, כאשר החברה הישראלית והממסד ממשיכים לפגוע בקהילה הזאת. הישיבה במאהל המחאה ליד בית ראש הממשלה חשפה בפניי את ה"פצעים" וה"חבלות" של הקהילה הזאת, שאינה זוכה להתייחסות ממקבלי ההחלטות וממשיכה לסבול מגילויי הגזענות והאפליה שקיימים בחברה הישראלית.
הסיפורים שעולים מפי הישראלים האתיופים במאהל המחאה הם סיפורים קשים, על אלימות כלפי ילדים, עושק כלפי עובדים חסרי ישע, אפליה קשה במוסדות החינוך וניסיון מתמיד לרמוס את כבודם. הממסד והחברה הישראלית עדיין מנסים להתעלם מזעקת הכאב שעולה מאוהל המחאה של האתיופים, ולכן עיריית ירושלים נאבקת כדי לצבוע בלבן את המאבק של הקהילה ה"שחורה" ביותר בישראל.
שכר נמוך, אבטלה וניצול
הקהילה האתיופית סובלת מאפליה קשה בשוק העבודה, ולכן למרות שהם עשו דרך ארוכה ורכשו חינוך והשכלה, לא מצליחים האתיופים להשתלב בחברה הישראלית. שכרם נמצא בתחתית החברה, כאשר ישראלים יוצאי אתיופיה משכילים מרוויחים רק חצי ממה שמרוויח עובד אקדמאי "לבן" שנולד בישראל, ורבע מהנשים האתיופיות בעלות תואר אקדמי מרוויחות אפילו פחות משכר מינימום.
מעבר לאפליה בשכר, האקדמאים האתיופים גם לא מצליחים למצוא עבודה, כאשר רק 15% מכלל האתיופים משתלבים במשרות שבאמת דורשות השכלה, ואחוז המובטלים הכללי בקרב החברה האתיופית גדול ביותר מ-10% מאחוזי האבטלה בחברה הישראלית.
אם לא די בכך שיהודי אתיופיה מרוויחים פחות ולא מוצאים עבודה בגלל גזענות, אז גם את הפרנסה המעטה שיש להם גוזלות מהם חברות כוח-אדם וחברות קבלן נצלניות שעושקות אותם בניגוד לחוק. ארגונים חברתיים רבים מדווחים על אלפי מקרים של ניצול ופגיעה בזכויות הבסיסיות של העובדים האתיופים, אבל המדינה לא עושה כלום כדי להיאבק בתופעה והאתיופים נשארים חסרי-אונים אל מול התופעה.
הפרדה, גזענות ואלימות
האתיופים לא מוחים רק על הכסף והעושק, אלא גם על הכבוד שלהם ושל ילדיהם, שנרמס בגלל מדיניות מפלה וגזענית. במאהל המחאה טוענים הורים שמערכת החינוך עושה עוול כפול לילדיהם. פעם אחת כשהיא מפרידה בין תלמידים אתיופים לתלמידים ממגזרים אחרים, בטענה שהאתיופים חלשים יותר. ופעם שנייה כשבמקום לעזור לתלמידים חלשים מערכת החינוך מביאה מורים גרועים שילמדו את התלמידים האתיופים. במקום לעזור לתלמידים חלשים, מערכת החינוך מתחמקת מאחריותה להעניק חינוך לאתיופים ומנדה אותם.
הגזענות כלפי הילדים אבל לא מסתיימת בבית הספר, ולמרבה הצער ילדי האתיופים חשופים לגזענות בכל מקום שבו הם נמצאים. באוהל המחאה שמעתי סיפורים על קללות גזעניות של נהגי הסעות כלפי ילדים, על הדרה של צעירים אתיופים ממקומות בילוי ועל מקרים קיצוניים של אלימות גזענית כלפי ילדים.
מחיקת התרבות האתיופית
התרבות האתיופית מלאה בדברים קסומים, אבל החברה הישראלית מתעלמת מהתרבות הזאת ועושה דה-לגיטימציה למנהגים של העדה. המדינה מתנכלת לקייסים שהם מנהיגיה הרוחניים של העדה האתיופית, כאשר קייסים אלה לא זוכים למעמד שווה לרבנים אחרים. הקייסים לא מורשים לחתן את צעירי העדה, הם מקבלים חצי מהשכר של רבנים, והם אינם משולבים במועצות הדתיות.
מעבר לכך ישנה התעלמות מהתרבות האתיופית, והישראלים לא מנסים אפילו ללמוד או להכיר את המנהגים האתיופים, או את השפה האמהרית. מהביקורים התכופים שלי במאהל המחאה של יוצאי אתיופיה, גיליתי תרבות עשירה, שיש בה כל-כך הרבה דברים יפים, וזה חבל שהחברה הישראלית נשארת אטומה לקהילה הקסומה שנדחקה לפינה.
המחאה של יהודי אתיופיה שיושבים במאהל המחאה היא מוצדקת ונכונה, אבל במקום להתייחס למצוקתם המדינה החליטה להחביא אותם בתוך "האוהל הלבן". עיריית ירושלים לא עשתה כלום כדי להתמודד עם העוולות והמצוקות שמציגים האתיופים, אבל היא כן פעלה בנמרצות כדי לחסל את מחאת האתיופים והצליחה שוב לעשות את מה שעושה החברה הישראלית כבר שלושים שנה, להתעלם מהגזענות שמופנית כלפי קהילה שלמה.