אתחיל בשלוש הנחות יסוד: הראשונה מתייחסת לעוצמת הרצון האצור בפוליטיקאים להיבחר. הרצון הזה כל כך עוצמתי, שיש כאלה - והם לא מעטים - שחצו קווים אדומים. הבולטים שבהם:
אהוד ברק (פרשת העמותות),
שמעון פרס (תרומות אסורות) ו
אריאל שרון (עקידת עמרי).
הנחת יסוד שנייה: כדי לשפר את הסיכוי להיבחר, הפוליטיקאי המעמיד עצמו לבחירה, שוקד על תדמיתו. הדרך המרכזית להגיע לליבם של המצביעים, מובילה אל התקשורת. במילים פשוטות - הפוליטיקאי רוצה (תמיד!) יחסים טובים עם עיתונאים, שהרי הם שמשגרים אלינו את המסרים.
עמנואל רוזן גילה לנו שהעיתונאים אוהבים שמלקקים להם, אפרופו הפרגון של התקשורת את אריאל שרון.
הנחת יסוד שלישית: התקשורת שונאת את נתניהו. אני חוזר על זה פעמים רבות בעיקר משום שהשנאה הזאת מכילה מרכיב אסור בדמוקרטיה - בוז לאותם אזרחים ששלשלו לקלפי את הפתק שהכניס את נתניהו ללשכת ראש הממשלה.
התזה של פרי לא עמדה במבחן
שנאת התקשורת את נתניהו איננה נושא חדש. בנובמבר 2005, בתוכנית "תיק-תקשורת", הפרשן והכתב הפוליטי של ערוץ 10 (אז גל"צ), נדב פרי, כפר בטיעון הזה. היה לו הסבר לתמיכת התקשורת בכל מי שניצב מול נתניהו: "התקשורת הולכת עם המנצחים". מיד אחרי זה הגיע הפירוט.
באותו ראיון למדנו, שיש לתקשורת מצפון (?!). הוא טרח להזכיר זאת, מפני שתמיכה גורפת בשרון גרמה לרבים מחבריו לייסורי מצפון. המסר ברור: כדי לנקות את מצפונה - כך התנבא - התקשורת מתכוונת לחבוט בו. רק בגלל שאלוהים סגר חשבון עם שרון, התזה של נדב פרי על "ניקוי" המצפון, לא עמדה במבחן.
ובאשר לקביעתו, לפיה התקשורת תומכת במי שהסקרים מציבים אותו בצמרת - עד לרגע זה, לא ראינו את נדב פרי וחבריו נוטים חסד לראש הממשלה. הגיע הזמן...