מרדכי ואנונו, יונה אברושמי ו
חגי עמיר הם שלושה ישראלים שפגעו באושיות המדינה, כשהם מסבים לה נזק בלתי-הפיך, כל אחד בדרכו שלו. שלושתם ריצו, אומנם, את עונשם מאחורי סורג ובריח, אבל גם עכשיו, לאחר שחרורם מן הכלא, הם עדיין עלולים לסכן את שלום הציבור, ולו בשל דיעותיהם האלימות, שמהן עדיין לא נגמלו. בתור שכאלה הם אפילו רחוקים מלשלם את חובם המוסרי לחברה, ומן הראוי היה שזו תקיא אותם מתוכה.
אין בדברים האלה כדי להסית נגד השלושה, אלא כדי להרתיע ולהתגונן מפניהם, במשנה-זהירות, נוכח ניסיון עברם המר. בסופו של דבר אסור לשכוח שהאיש שמכר את סודות האטום של ישראל, רוצחו של פעיל השלום אמיל גרינצווייג ומתכנן הרצח של ראש הממשלה
יצחק רבין, ממשיכים גם עכשיו להאמין בצדקת-דרכם ולסכן בהשקפת-עולמם הקיצונית את אושיות המדינה ומשטרה הדמוקרטי, אפילו שהם כבר אנשים חופשיים לכל דבר.
ללא חרטה
אף שאין כל קשר ביניהם, יש בכל זאת משהו משותף המאחד אותם: שלושתם דאגו לסמן את שחרורם מן הכלא בהינף-יד מזלזל של האות הלטינית "וי", כסימבול ניצחון ל"הישג" שלהם. יתר על כן, לפחות שניים מהם לא הביעו כל חרטה על מה שעשו.
הדעת נותנת שהחברה הישראלית צריכה להגן על עצמה מפני הבאות ולהקדים רפואה למכה נוספת, אם חלילה תבוא. מסתבר שהסכנה למדינה אורבת לא רק מטרור צבאי, אלא גם מטרור מדיני או פוליטי. טרור, אחרי ככלות הכל, הוא טרור-הוא-טרור. הדברים הרי אמורים במי שמנהלים סוג של מאבק אלים, לצורך מילוי מטרתם האנוכית, כזה שמופנה כלפי אזרחים תמימים ושנועד לזרוע בקרבם אבק-הפחדה.
אסור לשכוח ששלושתם גם יחד חוללו בקרב הציבור הישראלי חרדה ואימה, שיבשו את אורחות-חייו וגרמו לו לדמורליזציה ולבלבול. בתוך כך הם גם דאגו לערער את בסיס הלגיטימיות של הממשלה המכהנת, ועל כן אין איש מהם ראוי לחזור לחיק החברה הישראלית השפויה והשאננה, שצריכה לעמוד על המשמר כדי להתגונן מפניהם.