זה לא טור געגוע למה שהיה פעם. זה לא עוד מאמר שמנסה לתת את הפתרון. יש תסמין, יש סימפטום. אני לא רופא, אבל ברור שיש כאן משהו חולני. בני 14, 15, 16, 17. מתבגרים. נערים. ילדים. עם צעצועים חדים, ועם מזג חם. אין להם לא אלוהים ולא אבא ולא אימא ולא מורה. החופש שניתן להם הוא מוחלט. הם חסרי גבולות.
יש מערכת בחירות בפתח. מפלגה אחת תרוץ על נישת השווין בנטל, אחרת על שוויון בכסף, אחרת על שוויון אזרחי, ועוד אחת תרוץ על ערכי ציונות שאבדו ונעלמו. כן, כולם יכולים לדבר גבוהה-גבוהה, על הבעיות האקוטיות של מדינת ישראל. החרדים, הערבים, המתנחלים, המעמד הבינוני, הטייקונים, כולם יעמדו לסדר היום, בניסיון להציג מצע בחירות חברתי. הכל טוב ויפה, אבל השאלה האמיתית היא לא 'איפה הכסף?', השאלה היא מה לעזאזל קורה פה?
זה כבר שנים ככה. זה תאונת פגע וברח פה, זו דקירה סתמית, מכות במגרשי הכדורגל, מין קבוצתי בחוף, עידוד נאצים בהצגה – הכל הולך. הכל מותר. איש הישר בעיניו יעשה. אני לא יודע מה היה פה פעם, אבל אומרים שהיה פה שמח. החברה הישראלית תמיד הייתה ידועה לי כחברה אגרסיבית קצת, טיפה תוקפנית, קצת לא שומרת על מרחק. קראו לזה – חברה חמה. החום האוהב והמחבק הפך לחום של כעס וזעם.
זה שילוב נורא בין אדישות, שמאפשרת לנו לחיות בחוסר תקווה ובחוסר אכפתיות, לבין כעס עצום, שטמון בחובם של נערים שובבים. הבעיות הללו נמצאות בדרך כלל בחינוך. וכיום, על החינוך אחראיים חמישה גורמים: ההורים, מערכת החינוך, החברה, התקשורת ומערכת האכיפה.