ישחקו הנערים לפניו: על התרגיל המבריק

כל זה קרה בזמן משא-ומתן חשאי, שהיה גלוי רק למעטים בלבד. נתניהו לא פעל לבד. האדריכל לצידו היה – איך לא, אהוד ברק. השניים, צמד BB, התקרבו אחד לשני בצורה חסרת תקדים בשנים האחרונות. אולי זו האחווה של סיירת מטכ"ל, אולי זה הפיקוד של ברק על נתניהו שעדיין מהלך קסמים על ראש הממשלה, ואולי, אולי זה בגלל מטרה משותפת וגדולה. מטרה כל כך גדולה, שניתן יהיה להשאיר בצד את כל האידיאולוגיות ולדבוק לאיש אחד. נתניהו וברק מעריכים אחד את השני, מאוד. אין זה סוד שראש הממשלה היה רוצה לראות את אהוד ברק כשר ביטחון גם לאחר הבחירות שהיו צריכות להיערך. לשניים תפישות ביטחון ומדיניות-חוץ דומות מאוד. שניהם בעלי שכל חד וחריף, אסטרטגים מן המעלה הראשונה. אך נתניהו, לדאבון ליבו, נבלם בוועידת הליכוד ביום ראשון ולא קיבל את מה שרצה (הצבעה גלויה). יכול להיות שזה הקש ששבר את גב הגמל עבור ראש הממשלה ובאופן אבסורדי, הביא להמשך כהונתו של ברק כשר ביטחון על אפם וחמתם של רוב חברי המרכז. אמת, רוב חברי המרכז לא רצו את ברק כשר ביטחון אחרי הבחירות. כעת הם קיבלו אותו בתור שר ביטחון בלי בחירות.

שר הביטחון אהוד ברק הוא ללא ספק אחד מהנהנים העיקריים של ממשלת האחדות. מבחינת ברק ומפלגתו, "העצמאות”, מדובר בהסכם קואליציוני שמשאיר את שר הביטחון בעניינים, עוד קצת זמן מעל המים – וכך, כמובן, גם את המפלגה עצמה. מפלגת "העצמאות", ככל הנראה, לא הייתה עוברת את אחוז החסימה וכנראה גם לא תעבור את אחוז החסימה בבחירות בעוד שנה וחצי. עבורה, זה עוד קצת זמן מסך ותו לא. ברק, מבחינתו, יכול לנסות ולגבש מעכשיו תוכנית לחבירה לליכוד, או אפילו לפתוח דף חדש ב"יש עתיד" של יאיר לפיד, וכך לנסות ולהמשיך בתור שר ביטחון גם בקדנציה הבאה (לפיד כבר עושה סימנים של כניסה לממשלה הבאה). נהנה נוסף מהתרגיל המבריק של בנימין נתניהו ואהוד ברק, הוא אלי ישי, שהאוויר החם של אריה דרעי נושף בעורפו. כניסתו של דרעי בחזרה לחיים הפוליטיים, איימה להסיר משס כמה וכמה מנדטים ואולי אפילו להדיח אותו מכס השלטון למטרת חזרתו של דרעי לראשות התנועה. כך או כך, ההסכם מעניק לאלי ישי זמן התארגנות פוליטית וניסיון לגבש את הזהות החרדית-מזרחית של שס, ובד בבד לפזול לחרדים-האשכנזים. בניגוד למה שנראה, דווקא שאול מופז נכלל ברשימת המרוויחים של התרגיל המבריק. נכון, מופז אומנם עשה מעצמו צחוק קבל עם ועדה ו"נחבט" בשעות האחרונות (וכך יישאר בזמן הקרוב) מכל כיוון תקשורתי ואזרחי, אך בסופו של דבר, יו"ר האופוזיציה שלא הספיק לתת נאום אופוזיציוני בודד, ביצע החלטה שקולה, אחראית ורציונלית מבחינתו. מופז הבין היטב, שנתניהו למעשה חישק אותו ולא הותיר לו שום ברירה. מצד אחד, הוא קרא וראה את הסקרים האחרונים, שניבאו למפלגת קדימה בין 11-9 מנדטים ומשמעות הדבר הייתה ברורה – התרסקות מוחלטת וטוטלית, שאולי תאיים על המשך קיומה של המפלגה. מצד שני, מופז ידע שנתניהו לא השאיר לו יותר מדי זמן פנוי לשקם את המפלגה ההרוסה והמפורקת ולנסות להבריא אותה לקראת בחירות מסודרות. בנוסף, אם ייכנס לממשלה, יעשה מעצמו צחוק, בעיקר לאחר שהצהיר בביטחון וביומרה על כוונתו להחליף את ראש הממשלה נתניהו. ובכל זאת, בעוד שבאפשרות הראשונה, סביר להניח שעתידה של קדימה לא היה מובטח, לאחר הבחירות, באפשרות השנייה מופז מעניק למפלגת קדימה שנה וחצי של אוויר ובכך מחייה אותה. הוא מעניק שנה וחצי של ניקיון וסדר במפלגה, שנה וחצי של ניסיון להגיע שוב ללב הבוחר ולהחזיר את קדימה למצב של מעבר לגסיסה. ופה, שוב, נכנס הפרדוקס – כי מי יבחר במופז לאחר שזיגזג בצורה כל כך גסה ופראית והוכיח שמילה שלו זו לא מילה? אך מצד שני – קדימה כנראה לא הייתה שורדת מעבר לבחירות שהיו אמורות להיערך. החלטה קשה, אין ספק. לא היינו רוצים להתחלף היום עם שאול מופז, זה בטוח.

וכמובן, אחרון (יותר נכון, ראשון) המרוויחים, הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו. נתניהו מבחינתו ביצע תרגיל פוליטי מדהים. אפשר להגיד, בנקל, כי נתניהו המציא את הפוליטיקה מחדש. כפסל מיומן, נתניהו משתמש בפוליטיקה הישראלית כחומר גלם ומעצב אותה כרצונו. חלק עיקרי מכך, נובע בין היתר בעקבות מה שנכתב כבר מעלה – הניסיון, החוש והוותק הפוליטיים שנוספו לו בקדנציה הנוכחית. במצב דומה, בקדנציה הקודמת נתניהו לא היה מסוגל לבצע מהלך כזה ואולי אפילו לא היה ניגש לבחירות במקום, ומפספס אלקטורט רב ומשובח. בקדנציה הזו – הכל שונה. נתניהו אינו נלחץ מהתקשורת הכל כך עוינת אותו, הוא גם לא נלחץ מאובמה. הכל ענייני, שקול, אחראי. לא לחינם סיגל לעצמו תכונות ושיווה את עצמו כמבוגר האחראי (לצד ברק). והנה כי כן, הרצון ליציבות שלטונית מבחינת נתניהו גבר על היצר לממש את האלקטורט הרב שחיכה לו. נתניהו מבין, בשכלתנות ובראייה אסטרטגית, שאחרי שיצרף את מופז (שמצידו הצהיר שוב ושוב כי לא ייכנס לממשלה וכינה את ראש הממשלה "שקרן"), הוא למעשה ישאיר בבחירות הבאות את הזירה רק לעצמו. בהתחשב בכך שיחימוביץ' מזוהה רק כדמות חברתית גרידא – מה שלא הוכיח את עצמו בבחירות בישראל מאז ומעולם – ובכך שהיא גם איננה מצליחה למתג את עצמה כמנהיגה, ובהתחשב שהסיכול הממוקד שנעשה וייעשה למופז – וספק אם יישכח – ימחק אותו סופית בתור אלטרנטיבה, נתניהו, למעשה, משאיר את עצמו כאופציה למנהיג האמיתי, היחיד, הוותיק ובעל הניסיון, שמתמחה בכלכלה, בביטחון, במדיניות חוץ וגם ברווחה (אי-אפשר להתכחש להישגי הממשלה החברתיים שנעשו עד כה). מעבר ליציבות השלטונית – לאורך זמן – ראש הממשלה הצליח לגבש ממשלת אחדות, תמורת כמעט שום דבר. מופז קיבל בהסכם את ועדת החוץ והביטחון (שכבר הייתה בידו), ועדת הכלכלה (ובכך, למעשה, נתניהו מעביר את תפוח-האדמה הלוהט של "הצדק החברתי" לידי קדימה. כאילו שלא חסרות לה גם כך צרות) ועוד שתי ועדות מסוימות. בנוסף, מופז ימונה למשנה לראש הממשלה ולחבר בקבינט המדיני-ביטחוני (היתרון האמיתי היחידי מבחינה אישית). הדבר יעניק לממשלה אפשרות של התנהלות עצמאית, חסרת עכבות ופניות, וכזו המתעסקת בנושאים המרכזיים והגדולים, מבלי להיכנע לסחטנות של מפלגות סקטוריאליות, כדוגמת שס. כך ניתן לפעול בחופשיות, ללא חשש ולממש את היכולות האמיתיות של הממשלה. כמובן שיש גם את הנושא האירני. ראש הממשלה, בהסכם האחרון, הבטיח לעצמו חלון הזדמנויות חשוב ביותר, ללא לחץ של זמן או לחץ אלקטורלי-פוליטי, על-מנת שישראל – והיה תצטרך – תבצע תקיפה צבאית באירן. לישראל, כאמור, יש תקופת זמן מסוימת, שבה ניתן יהיה לבצע תקיפה בצורה ובזמן האופטימליים. הזמן המקורי היה אמור להיות מאוקטובר (אחרי הבחירות) ועד נובמבר (זמן בחירת הנשיאות בארה"ב). כעת, נתניהו הרוויח עוד ארבעה חודשים, שבהם המערכת יכולה להתכונן טוב יותר לכל תרחיש אפשרי.

המפסידה העיקרית היא ללא ספק יו"ר מפלגת "העבודה”, שלי יחימוביץ', שלא תצליח לממש את האלקטורט שכנראה היה מובטח לה, על-פי הסקרים האחרונים. העבודה הייתה אמורה לגדול לכ-15 מנדטים, לפחות. כעת, משלא מומשו האלקטורלים, יחימוביץ' תצטרך להזיע באופוזיציה כדי לשמור את המצביעים הפוטנציאליים על אש קטנה. אך כידוע, בפוליטיקה, כמו בספורט – למומנטום יש תפקיד מכריע וקריטי. יחימוביץ' תצטרך לעבוד קשה, ממש קשה, כדי להישאר בתודעה הציבורית וגם אז, יכול מאוד להיות שמופז ישפר וישקם את עצמו ואת מפלגת קדימה ובתסריט כזה, "העבודה" תאבד מכוחה הפוטנציאלי. ובכלל, מספיק שמופז יירד מ-29 מנדטים, ל-13-12 מנדטים – אפילו יהיו 11 מנדטים – מפלגת "העבודה" לא תרוויח כמעט דבר מההסכם, בסופו של דבר. לצידה של יחימוביץ', נמצא כמובן גם יאיר לפיד ומפלגתו "יש עתיד". הסקרים מראים בבירור שלפיד נשחק בכמות המנדטים מסקר לסקר. אם בתחילה קיבל 20 מנדטים (סקר שנערך בינואר, על-ידי "פאנלס"), בסקר האחרון שנערך על-ידי מינה צמח, לפיד קיבל כבר 12 מנדטים. אין ספק שלפיד ייצג עם כניסתו יותר גל של פופוליזם מאשר רצינות ומקצועיות, ולאט-לאט הדבר נחשף לציבור הרחב. תוצאות הסקרים בהתאם. לפיד, שכבר תיכנן להיכנס לממשלה, יצטרך לסגל לעצמו טונות של סבלנות לקראת הבחירות הבאות ויצטרך, גם, לעבוד שעות נוספות – ולא דרך הפייסבוק – כדי לנסות ולשמר כמה שיותר מנדטים. אם ימשיך בהתנהלותו המרשימה, ובעזרת הקמת ממשלת האחדות, ראש הממשלה צפוי לקבל תמיכה רחבה הרבה יותר בקרב העם – שמבין היטב שנתניהו הוא היחיד שיכול להנהיג ברצינות ובאחריות את המדינה, בימים כה קריטיים לביטחון ולכלכלה, מה שיכול להיות שיעביר מנדטים נוספים מ"יש עתיד" למפלגת השלטון "הליכוד".