חג העמיר
מה ההבדל בין שמאלני ישראל לבין השיעים במשמרות המהפכה האירניים?
הבדל מהותי, כידוע.
באירן חוגגים את חג האשורה רק פעם בשנה ברוב-עם. ואילו השמאל הישראלי חוגג את האשורה בפסטיוול גדול ובקרניוול אדיר כל אימת שמתייבשת להם הסוללה, או משעמם להם.
גוון חדש בהסברה
את בוריס דוֹלין - מדריך מעניין ביותר לטיולים - הכרתי כשלמדנו יחד לתואר מתקדם באוניברסיטה. בחור חביב, נמרץ וידען גדול, שנהניתי לסייר בהדרכתו בתל אביב.
קיבלתי ממנו הודעה בפייסבוק, ואני רוצה לחלוק אותה עמכם - כי יוזמתו ראויה למשוב אדיר (למרות שעקרונית איני חותם על עצומות):
"אנו מבקשים ממי שמעוניין לייצג את ישראל ולהראות לעולם אותנו, את מי שחי כאן, להעלות את תמונותיכם לקבוצה בתוספת - באנגלית - שם, גיל, מקצוע ומשפט שמתאר מדוע אתם אוהבים את ישראל, מה הופך אתכם לישראלים, או פשוט משהו שמאפיין אתכם כבני-אדם (גם "I like to have pizza every Wednesday" - זה בסדר). ולסיום, I am Israel.
"I am Israel" הוא קמפיין הסברה חדש, שנוצר על-ידי "תלם - מדברים ישראל" - קבוצת ישראלים צעירים, שמאסו בכך שהעולם רואה בנו מפלצת. בכוונתנו להראות את הפנים האנושיות של ישראל ולהביא את האדם הישראלי לקדמת הדיון. לשם כך - אנחנו צריכים אתכם
"תלם" תבחר כעשרה משתתפים ותמונותיהם יופיעו על כרזות בחו"ל - בערים מרכזיות ובקמפוסים חשובים. יחד עם זאת, לקבוצה כשלעצמה יש ערך הסברתי חשוב.
"תלם" היא תנועה ללא מטרות רווח ואין שום כספים שמעורבים בעניין. הפרויקט כולו - מיצירת הקבוצה ועד שפעילי "תלם" וארגוני הסברה אחרים יפיצו את התמונות ברחבי העולם - הוא ללא תמורה ובהתנדבות מלאה.
"תלם" נוצרה על-ידי קבוצת ישראלים צעירים שהחליטו לקחת אחריות על תדמיתה של ישראל בעולם.
אנחנו מאמינים במפעל הציוני.
אנחנו מאמינים בזכותנו לחיות כאן.
אנחנו ישראל".
הדג מסריח מראשו
ערוץ 10, כידוע, השעה כתבת, שהעלתה לשידור אגדה עירונית חבוטה, שמסתובבת באינטרנט כבר כמה שנים. והבראנז'ה סוערת, כי נתפסה שוב בריש גלי עם מכנסייה מופשלים.
למען האמת, הבראנז'ה קצת שמחה לאיד, והרבה מתרצת את השגיאה - כאילו שגיאות הן טיבה של התקשורת מקדמת דנא.
לו הייתי מקבל אגורה על כל טעות, שגיליתי בתקשורת (ולא רק על מבטא משובש באמצעי השידור האלקטרוניים), הייתי כבר עשיר מאוד. למעשה, אני מתייחס בחשדנות רבה לכל סיפור בתקשורת, ומנסה לוודא את החשובים ואת הרלוונטיים לי.
יש לי כלל - אם אני מוצא טעות בתחומים, שאני מכיר (ויש די הרבה כאלה) - אני מסיק ממנה לגבי סיקורה בתחומים, שאיני מכיר (ויש המון כאלה). כלומר, מדד אמוני בתקשורת הישראלית מגרד - כמו אסימפטוטה - את קו האפס.
אחת הבעיות, הסביר לי חבר, שעדיין מועסק בתקשורת, שעיתונאים מתחילים מקבלים משכורת מינימום, או למטה מזה; וההיצע אינו חדל. כלומר, יש די טיפשים, אנאלפביתים ובורים, שיהיו מוכנים לעבוד בתקשורת תמורת סכומים כאלה, כדי לראות את שמם, או את תמונתם, מתנוססים בראש חוצו; והדבר ניבט מעל התקשורת הישראלית.
הנקודה השנייה הנה אחריות העורכים. כשלמדתי עיתונות - בקול ישראל (בשנות השבעים) ובאוניברסיטה של טקסס (בשנות השמונים) - אימצתי את הקו של מוריי ושל מדריכיי: אחריות מרבית ודיוק. עמי דור-און תמצת זאת בספרו, עיתונות - החופש להתבטא במדויק.
וזה בעצם תפקיד העורכים.
כלומר, הדג מסריח מראשו. אם אירעה טעות כזו, בראש ובראשונה זו אשמת העורכים, שצריכים לעשות אבטחת איכות - בנוסף להכשרת הכתבים - ולא רק של כתבת מסוימת, שכנראה, אין זו טעותה הראשונה.
מצד שני, בתקשורת הישראלית אין תודעה של אחריות ושל דיוק. היא מנפיקה ביודעין מוצרים פגומים בשמם של כל מיני תירוצים. אין בה וידוא עובדות ועריכת הלשון נראית כמו מגדל בבל אחרי התפרקותו. לפעמים באותו העיתון ניתנות עובדות שונות ("חמש המ"מים") לחלוטין על אותו האירוע; ולפעמים כל העובדות שגויות. ולא נדבר על השוואה בין עיתונים שונים - כאילו הם סיקרו אירועים שונים לחלוטין.
והם מתקנים את שגיאותיהם בקושי רב ובאי-רצון בולט.
ועוד רעה חולה: למרות הקושי לתבוע דיבה בארצנו, מלאה העיתונות הישראלית בכתבים ובעורכים, שהורשעו בדיבה - כלומר, פרסום שגוי ומזיק בזדון - ואין פוצה פה ומצפצף. אין כדבר הזה בשום כלי תקשורת מכובד בעולם. הורשעת - עפת, וזהו. שלום ולא להתראות. דיווחת שקר, או בדית עובדות וסיפורים - ארוז מיד את חפציך, והסתלק.
לא במקומותינו.
לכן, הטעות של ערוץ 10 תישנה כנראה, ודי בקרוב. ואם לא בו - אזי בערוץ אחר בתקשורת הישראלית. רמה נמוכה של עיתונאים ושל עורכים, נוהלי העבודה הלקויים והריצה אחר סיפור בכל מחיר מבטיחים זאת - עד שהקוראים / צופים / מאזינים יחליטו לעשות מעשה, ולצאת בריש גלי נגד התקשורת הלקויה והצהובה, שמציקה להם.
פיצחו את המבצר
שלושה אירועים חשובים השפיעו יותר מכל על ההחלטה של ועדת האו"ם למען הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. רק שניים נודעו במקצת ( כנראה, רק בזכות הסרט של אוטו פרמינגר, שעשה בתחילת שנות השישים סלט מדהים מאירועים, שאין ביניהם קשר, וליהק אותו בכוכבים אדירים - כמו פול ניומן, איב מארי סיינט, ראלף ריצ'ארדסון, פיטר לאופורד וסאל מיניאו), והאחר נעלם בתהום הנשייה.
עוד מחדל של מערכת החינוך הכושלת של מדינתנו, ואיני בטוח, שאין לכך רקע פוליטי.
שלושת האירועים מדגימים כיצד ניתן להשפיע על דעת-הקהל העולמית - תוך כדי עשייה נכונה, גם בהסברה.
הידועה מכולם היא האנייה אקסודוס 1947 - יציאת אירופה תש"ז - שהבריטים לכדו בדרכה ארצה בקיץ 1947, והחליטו בטיפשותם לגרש את מעפיליה חזרה לגרמניה. אחרי השואה, החזרת יהודים בכוח הזרוע מחופי תל אביב לגרמניה נתפסה כדבר נורא - למרות שהנאצים כבר הוכרעו; והטעות הבריטית נופחה מעבר לכל מידה, והשפיעה מאוד על דעת הקהל העולמית נגד בריטניה.
יותר משנה לפני כן, באביב 1946, אירעה פרשת לה-ספציה: בנמל קטן ונטוש בצפון-מערב איטליה חיכתה ספינה של המוסד לעלייה ב' למעפילים, שנהרו אליה בעשרות משאיות מכל רחבי אירופה.
הבריטים גילו את הספינה דב הוז, והקיפו את המקום. יותר מאלף מעפילים פתחו בשביתת-רעב על סיפונה. למזלם הרע של הבריטים, היה בין אנשי הסוכנות היהודית, שבאו לחזות בהעמסת המעפילים על הספינות, גם מויש פרלמן, יהודי אמריקני, עיתונאי במקצועו, שהבין את חשיבות האירוע, והיה בדרכו ארצה. הוא החל לארגן את הסיקור העיתונאי, כיוון שאף אחד מאנשי הסוכנות ומאנשי המוסד לעלייה ב' לא חשב על יחסי ציבור באותם הרגעים, ואלמלא נוכחותו של פרלמן, האירוע היה הופך לעוד החמצה אדירה.
פרלמן (לימים - הדובר הראשון של צה"ל) הבין, כי בקרב בין הבריטים ליהודים בלה ספציה תיקבע דמותו של המשך המאבק על ההעפלה. לאחר כשבוע של שביתת-רעב מתוקשרת הסכימו הבריטים לאפשר את עליית המעפילים ארצה - בתנאי ששביתת-הרעב תיפסק.
והאירוע השלישי - פריצת כלא עכו. בארבעה במאי 1947, ממש כשהחלה להגיע ארצה ועדת האו"ם (UNSCOP), פרצו אנשי אצ"ל לכלא עכו, ושחררו את חבריהם הכלואים במבצר. רק אנשי ההגנה סירבו להימלט מהכלא הפרוץ, ונותרו ספונים בתאיהם בהוראת מפקדיהם.
צבאית, המבצע נכשל לכאורה: יותר מדי נופלים ופצועים תמורת שחרור מעטים כל כך. מחד-גיסא חופש שווה הרבה - רק למי שמעריכו. מאידך-גיסא הסיקור הבינלאומי של הפרשה היה מביך לבריטים, והזיק לתדמיתם - בעיקר, כיוון שאנשי UNSCOP שהו כבר בארץ, והתרשמו מאי-יכולת הבריטים להמשיך לכבוש את הארץ.
פריצת כלא עכו - כמו פרשת לה ספציה וכמו פרשת אקסודוס - צריכה להיבחן בממדים אחרים לגמרי: ממד של יחסי ציבור. התהודה הבינלאומית, שיצרו שלושת האירועים, הפיקה עוצמה אדירה, שחשיבותה אינה נופלת ממבצעים צבאיים מוצלחים במיוחד. לא אגזים, ששלושת האירועים תרמו תרומה כבירה לנפילת הכיבוש הבריטי בארץ-ישראל, ואין דומה לה בכל שנות המאבק להקמת המדינה.
מציירים אשה
אמן רוסי מוכשר למדי מפגין עוצמה ויכולת מרשימים,
ומצייר אשה.
ראוי לצפייה.