בעשרת הדיברות שקיבל משה בסיני כתוב "לא תרצח", אין כל התייחסות לאיסור ההריגה. איסור ההריגה כפי שקיים כיום בחוק הפלילי, הוא יציר פיתוח מאוחר יותר, פיתוח ה"יסוד הנפשי" הנדרש בעבירה פלילית.
אין זה נתפש שאדם ששלף מבגדיו סכין והרג בדם קר אדם אחר, יואשם רק בהריגה. על-פי הפירוש המילולי זהו רצח – ולכן ראוי שהפתלתלות המשפטית תתאים עצמה לשפה ולא ההפך. הריגה נתפשת כשגגה, הריגה נתפשת אפילו כרשלנות שאינה פושעת, הריגה זה ודאי לא רצח, ורצח זה ודאי לא הריגה.
מה הם סממני רצח על-פי האינטרפרטציה המוצעת? בואו נאמר שראובן ושמעון נכנסים לחדר אפל, ואז מורם המסך - ראובן חי ושמעון מת. אלו אינדיקציות נחפש על-מנת להחליט אם היה כאן רצח?
1) אם ראובן החי נקט באלימות קיצונית מכוונת שלא נועדה להגנה עצמית וכתוצאה מאותה אלימות מת שמעון.
2) אם ראובן החי נשא על עצמו ביודעין כלי משחית, והשתמש בהם שלא באקראי ושלא לשם הגנה עצמית, וכתוצאה מאותם כלי משחית מת שמעון.
3) אם ראובן יזם את העימות או החריף אותו באופן קיצוני והיוזמה/החרפה היא זו שהובילה בסופו של דבר למותו של שמעון.
4) אם שמעון מת ישירות או בעקיפין מפעולות זדוניות שביצע ראובן ושאדם סביר היה מבין שאסור כך לפעול, ושעלולות לגרום למותו של שמעון, בין אם ישירות ובין אם בעקיפין.
5) אם ראובן נכנס לעימות עם שמעון במצב ששיקול הדעת שלו גבולי, או משתייה או מסמים או מסיבה אחרת, ולעובדה זו הייתה השלכה על מותו של שמעון.
6) אם היה בצד לוי, ולוי שידל או הסית או חימם את ראובן לפעול באלימות, וכתוצאה מאותה פעולה של ראובן מת שמעון, אזי גם לוי ייחשב כרוצח.
חברה לא יכולה ואסור לה לפעול לפי "שטאנץ" קבוע. היא חייבת להתאים עצמה למציאות, מציאות אשר לא מאפשרת עוד התייחסות של הריגה למצבי בריונות קיצוניים המובילים למותם של אנשים. אין לנו הלוקסוס הזה.
הבריונות הזו פוגעת בחברה באותה מידה, בין אם היה תכנון ובין אם לאו. לכן על המחוקק לשבת על המדוכה, ולהדביר או לפחות לצמצם ככל הניתן את מכת המדינה הזו.
חקיקה כזו ודאי לא תשפיע לאחור, היא לא תחזיר נשמות מעולם המתים, אך תהווה סכר מפני הישנותן של תופעות שליליות שכאלה.
