בשבוע שעבר עמלנו להציג כאן את הלב של התורה כאשר התייחסנו לפרשה מספר לב. אמרנו שהמסר העיקרי העולה מן הפרשה הוא שעלינו לאמץ לעצמנו טבע שני, מזוכך ומעודן יותר, תמורת הטבע הראשון שלנו, טבע שהוא בהמי מטבע בריאתו. בשבת זו אנחנו חותמים את הקריאה בספר ויקרא בפרשה מספר 33, שזה "גל" מלשון גילוי, גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ [תהלים קי"ט, י"ח]. וגם מלשון גלגל, [יג] לְאֻמִּים, כִּשְׁאוֹן מַיִם רַבִּים יִשָּׁאוּן, וְגָעַר בּוֹ, וְנָס מִמֶּרְחָק; וְרֻדַּף, כְּמֹץ הָרִים לִפְנֵי-רוּחַ, וּכְגַלְגַּל, לִפְנֵי סוּפָה [ישעיהו י"ז, י"ג]. יש עוד כמה משמעויות לצירוף האותיות הזה, אבל נסתפק כעת בשניים אלו והלוואי שנצליח להסביר אותם. נתחיל בכך ש"גילוי" אמור להתייחס למשהו שהיה נעלם עד עתה וכעת הוא מתגלה; כלומר, צריכים למצוא בפרשה שלנו איזה גילוי, משהו חדש יחסית למה שקראנו בתורה עד כאן. גם צריכים למצוא מחזוריות, שזהו עניין הגלגל.
הפרשה פותחת בפסוק שיש בו שלושה תנאים [ויקרא כ"ו]: [ג] אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. יש בפסוק 33, "גל" אותיות, שכאמור, זהו גם מספרה של הפרשה בתורה. ומהו הגילוי - בתשעת הפסוקים הבאים מפורטות התוצאות החיוביות של העמידה בשלושת התנאים שבפסוק הראשון. עד כאן זה כבר חידוש, גילוי, כי בל"ב הפרשות הקודמות לא מצאנו התניה כזאת. אבל בהמשך החידוש עוד גדול יותר; כי מה יקרה אם חלילה לא יעמדו בתנאים? ובכן, בהמשך באים 33 (שוב "גל") פסוקים המפרטים מה יקרה אז. זה מתחיל: [יד] וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ, לִי; וְלֹא תַעֲשׂוּ, אֵת כָּל-הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה. [טו] וְאִם-בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ, וְאִם אֶת-מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם, לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֹתַי, לְהַפְרְכֶם אֶת-בְּרִיתִי. [טז] אַף-אֲנִי אֶעֱשֶׂה-זֹּאת לָכֶם, (...). כאן באה סדרה של תיאורים קשים, בפרשה המכונה "תּוֹכֵחָה" קללות שיבואו כתוצאה של וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ לִי.
עם ישראל - לנצח הוא קיים
גם עד כאן, קראנו בתורה על תוצאות קשות שעלולות לנבוע מאי-שמירת מצוות, אלא שהתוצאות היו אישיות, למי שעבר, כאן מדובר במשהו כללי לגמרי, בתוצאות לאומיות, ואין ספק שזהו חידוש, גילוי. המעניין הוא שסדרת הקללות הזאת, ככל שהיא קשה לקריאה ו/או לשמיעה, מסתיימת בנימה של תפנית, כלומר בנימה אופטימית: [מב] וְזָכַרְתִּי, אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב; וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם, אֶזְכֹּר--וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר. [מד] וְאַף-גַּם-זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם--לְהָפֵר בְּרִיתִי, אִתָּם: כִּי אֲנִי ה', אֱלֹקֵיהֶם. [מה] וְזָכַרְתִּי לָהֶם, בְּרִית רִאשֹׁנִים: אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי-אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם, לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹקִים--אֲנִי ה'. ושלושה פסוקים אלו של תפנית חיובית לאחר רצף של "הבטחות" קשות ביותר, נכללים בסדרת הפסוקים של הַתּוֹכֵחָה.
מה החיבור הזה אמור לרמוז לנו? בעצם, הוא לא רומז, הוא אומר בפירוש שעם ישראל קיים לנצח, שעצם קיומנו אינו מותנה בהתנהגות כזאת או אחרת. איכות הקיום כן מותנית, אבל לא עצם הקיום. חוץ מזה דומני שיש כאן גלגל די בולט, שהרי המהלך בפרשה מתחיל בטוב, עובר לרע וחוזר לטוב. כאמור, גלגל. המהלך החיובי הוא מותנה, אִם-בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ, שזה בפירוש טיפוח של טבע שני, שהרי ככל שזה תלוי בטבע הראשון, תמיד אנחנו נעדיף לעשות מה שבא לנו ולא את מה שאומרים לנו. המהלך השלילי גם הוא מותנה, וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ, לִי; וְלֹא תַעֲשׂוּ, אֵת כָּל-הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה. אלא מה כן תעשו - תזרמו עם הטבע הראשון שלכם, תעשו מה שבא לכם בלי להתחשב ברצון העליון. התנהלות כזאת תניב את התוצאות הקשות המפורטות בהמשך.
דומני שכבר הבאנו בעבר את הרמז ששמעתי ממורנו הרב גינזבורג שליט"א, "טבע שני" = "אמת". והנה, האמת מככבת בפרשה שלנו, ובמיוחד בפסוק בראשון, אם כי באופן די נסתר, כלומר בדילוג אותיות או בקריאה לאחור. למשל, שתי המילים האחרונות בפסוק הן ועשי[תם א]תם. שמנו במסגרת את המילה אמת כנ"ל וזו רק דוגמה אחת, יש עוד. שמה של הפרשה הוא בְּחֻקֹּתַי, "חֹק נתן ולא יעבֹר" [תהלים קמ"ח]. מכאן נוכל להבין כי מה שמכונה "חוקי הטבע" זו האמת שחקק בו הקב"ה; והיהודי, כדי לחיות בהרמוניה עם חוקי הטבע שנובעים מהרצון העליון, עליו לאמץ לעצמו טבע שני כי זו הדרך היחידה להתחבר לאמת המוחלטת שהיא היא הרצון העליון. וגם אם, חלילה, נכשלו וירדו לשפל המדרגה, צריכים לדעת שתמיד יש דרך חזרה, כי זו האמת שהטביע בטבע בורא עולם ומנהיגו.
חזרה לדרכם של אבא וסבא
ציטטנו לעיל מהפסוקים האחרונים של התוכחה, פסוקים אופטימיים. אחד מהם הוא: [מד] וְאַף-גַּם-זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם--לְהָפֵר בְּרִיתִי, אִתָּם: כִּי אֲנִי ה', אֱלֹקֵיהֶם. שואל על זה ר' אלעזר בזוהר (לסוף ספר ויקרא) איזו מן שפה זאת, לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם? לכאורה היה צריך לומר "לא הכיתים ולא הרגתים לכלותם" והוא משיב: הקב"ה אומר דוקא לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים, כי מי ששונא מישהו, הריהו מאוס עליו ואף נגעל ממנו. אבל הקב"ה מבטיח: לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם, וההסבר - מכיוון שהם אהובי נפשי (ככלל) ואת כולם אני אוהב (כפרטים). ממשיך ר' אלעזר ומסביר, שלכן כתוב לְכַלֹּתָם (חסר ו') מה שאפשר לקרוא לְכַלָּתָם, רמז לעובדה שכנסת ישראל היא הכלה של הקב"ה והוא אוהב אותה אהבת נפש, לכן, בשום מצב לא שייך שימאס בה.
והוא מביא משל: לאדם שאוהב אישה ומתברר לו שהיא נמצאת בשוק של מעבדי עורות, כלומר במקום הכי מסריח שאפשר לחשוב עליו. אם היא לא הייתה שם, מצד עצמו לא היה עולה בדעתו להיכנס למקום כל כך מסריח, זה ממש מגעיל אותו. אבל מכיוון שכלתו נמצאת באותו שוק מסריח, הוא הולך לשם ובאהבתו אותה הריחות של המקום נדמים לו כריחות טובים האופייניים לשוק של בשמים. גם כאן, אומר ר' אלעזר, בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, כאשר מרצונם ("ארץ" במשמעות של "רצון") הם עושים מעשים רעים שלמדו מאויביהם ולפיכך הם מדיפים ריח של סירחון בלתי נסבל, למרות זאת לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים. ומדוע לא - לְכַלָּתָם, כי הכלה שלי, כנסת ישראל שאני כל כך אוהב, נמצאת שם. והנוכחות שלה במקום הזה הופכת את הסירחון לריחות של הבשמים הכי טובים.
אם נתבונן מעט בדמותו של ר' אלעזר, נראה שהאמירה הזאת שלו נובעת לגמרי מטבע שני שאימץ לעצמו. הגמרא מספרת [שבת ל"ג/ב]: ר' שמעון ור' אלעזר בנו התחבאו במערה, מפני הרומאים שרצו להרוג את ר' שמעון, במשך שתים-עשרה שנה. כל הזמן עסקו בתורה והתנתקו לגמרי מהעולם שבחוץ, לכן גם לא יכלו לדעת אם חלפה הסכנה, עד שבא אליהו הנביא והודיע להם שהם יכולים לצאת. יצאו והופתעו לראות אנשים חורשים וזורעים. אמרו, מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה; כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם, להחריב עולמי יצאתם?! חיזרו למערתכם. חזרו למערה וישבו בה עוד שנה שלמה. בסוף אתה שנה אמרו, משפט הרשעים בגיהנם נמשך שנים-עשר חודש, ומה, אנחנו יותר גרועים מהם? יצתה בת קול ואמרה צאו ממערתכם. יצאו. כל היכא דהוה מחי (מכה) רבי אלעזר הוה מסי (מרפא) רבי שמעון; אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה.
ר' שמעון צריך להרגיע את בנו ואף לרפא את מה שהוא מכה, כי השנה הנוספת במערה לא הספיקה לו ללמוד שאכן הקב"ה רוצה שיהיו גם יהודים שיעסקו בחריש ובזריעה. כלומר, ר' אלעזר, בטבע הראשון שלו, לא יכול היה לסבול אפילו יהודים כשרים שעוסקים בעבודת האדמה לפרנסתם, קל וחומר שלא יכול היה לסבול מי שאינם שומעים בקול ה' ואינם שומרים מצוות, שעל זה מדברת התוכחה הקשה בפרשתנו. הוא היה מעיף בהם מבט ו"שורף" אותם. והנה הוא זה שאומר את החידוש הנפלא, שלעולם הקב"ה אינו נגעל מאתנו, אפילו לא במצב שבו הידרדרנו עד כדי אימוץ התנהגויות של גויים, התנהגויות המעלות סירחון ומעוררות גועל. ומדוע אינו נגעל מאתנו - מסביר ר' אלעזר, כי הוא אוהב אותנו כאהבת חתן את הכלה שלו.
אכן, הנה לנו מופת של טבע שני, שזה בדיוק מה שהתורה דורשת מאתנו, מכל אחד ואחת מאתנו, לאמץ לעצמנו טבע שני, בהתאם לרצון ה' שהוא האמת. מן הראוי להזכיר כאן את המימרא של ר' שמעון בגמרא [מגילה כ"ט/א]: תניא רבי שמעון בן יוחי אומר בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא שבכל מקום שגלו שכינה עמהן גלו למצרים - שכינה עמהן, שנאמר [שמואל א, ב]: הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם וגו'. גלו לבבל - שכינה עמהן, שנאמר [ישעיהו מ"ג]: לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה. ואף כשהן עתידין ליגאל - שכינה עמהן, שנאמר [דברים ל]: וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ. "והשיב" לא נאמר אלא וְשָׁב, מלמד שהקדוש ברוך הוא שב עמהן מבין הגליות. נו, ברור לגמרי שהבן הוא ממשיך נאמן בדרכו של אביו. הלוואי עלינו. הגיע הזמן שנפסיק את המרידה במסורת אבותינו. ואדרבה, נאמץ את דרכם.