אנו עומדים בסיומם של ימי הספירה, לקראת המעמד הנרגש של מעמד הר סיני וקבלת התורה. במהלך קריאת הפרשות הצבענו לא אחת על הקשר בין הפרשה למועדים. השאלה היא האם ניתן להצביע על קשר דומה בין ימי הספירה לחומש ויקרא, המלווה אותם, ואם כן מה המשותף ביניהם. אלו מסרים ניקח עימנו מספר ויקרא אל ספר במדבר, המסמל באופיו את מתן תורה.
הספירה לאחור מתחילה בליל חול המועד הראשון של פסח, עם יציאת ישראל ממ"ט שערי טומאה של מצרים. במשך שבעה שבועות צפויה להם עבודה רוחנית יסודית, שיטתית והדרגתית של תהליך היטהרות לקראת מתן תורה במעמד הר סיני. התעלות דתית זו דומה בדרגתה וברמתה הנפשית לשבת. תהליך ההיטהרות נמשך ארבעים ותשעה יום כנגד ארבעים ותשעה שערי הטומאה במצרים. ביום החמישים נכנסים טהורים לקבלת התורה בחג. לא פלא שימי הספירה זוכים לקדושה מיוחדת ולמשמעות קבלית לאור עשר ספירות עליונות בזוהר.
התפישה ההוליסטית
הצבענו על התפישה ההוליסטית, המשתקפת בתורה בכלל, ובחומש ויקרא בפרט, לפיה קיימת זיקה טבעית בין המישור הפיסי למישור הרוחני. מעבר לזיקה הקיימת בין גוף לנפש, מצביעה התורה על ההשפעה ההדדית הקיימת בין הגוף לרוח והקשר האורגני שביניהם. ובמילה אחת: אקולוגיה רוחנית.
יתרה מכך, המעשה של כל אדם הוא בעל עוצמה רבה. הוא משפיע לא רק על האדם עצמו, ועל הסביבה הקרובה, אלא על כל הבריאה והיקום כולו. ראינו כי ההתפתחות הסביבתית היא פונקציה של הרמה הרוחנית, וכי התַּנָּאִים חזו את חורבנה ההדרגתי של הארץ כאשר הירקות הצטמקו, והדלעת לא יכלה עוד להכיל את הפֶּרד כפי שהיה, כתוצאה מהירידה הרוחנית של הדור. ואכן הנביא ישעיהו כבר הצביע על כך, כי "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו" וכי העונש הוא תוצאה טבעית של המעשה.
מראשית ספר ויקרא ועד לסיומו בפרשת 'בחוקותי' אנו מוזהרים על קדושת הפה, הרחקה מהוצאת לשון הרע ומהכנסת מאכלות אסורים, טהרת המשפחה, שבת ומועדים, קידוש החיים בכל המישורים האישיים, החברתיים והרוחניים על-ידי דבקות בתורה, בהוראות ההפעלה המנצחות שלה, שהן מתכון בדוק לחיים בריאים ומאושרים. רק על-ידי פרישה מטריפות ומחיים מתירניים נגיע אל הקדושה המיוחלת המשתקפת בפרשת 'קדושים תהיו' ובסדרת עשרת הדיברות הנשנית בה.
המדריך האולטימטיבי
ספר ויקרא הוא המדריך האולטימטיבי לחיי טהרה וקדושה בכל מקום. ראינו כי הצרעת היא המורסה הרוחנית המתפתחת מן החטא בתהליך ריפויו. ההנחה היא כי הגוף המחובר לנשמה הוא טהור ביסודו, ורק החטא משחית אותו ואת סביבתו. גם המאכלות האסורים גורמים לזיהום הדם ובעקבותיו לזיהום כל המערכות הגופניות, השכליות, הנפשיות והרוחניות. התוצאה הטבעית היא ארוכת טווח, ואינה מצטמצמת לתחום הגוף בלבד. התוצאה מתרחבת מן המעגל הגופני הקרוב אל מעגל הארץ כולה. לקראת השיא, סיום החומש, מתריעה התורה בפרשתנו "ולא תקיא הארץ אתכם" אל הגלות, בעקבות החטאים, כתוצאה ממאכלות וממעשים אסורים. ארץ ישראל הקדושה אינה סובלת חטאים, המזהמים את סביבתה. החטאים, כפי שמלמדת ההיסטוריה העגומה, גורמים לגלות. כדי לפלוט את החטאים, הארץ פולטת את החוטאים ומרחיקה אותם ממנה.
אך גם אז, על-פי חוקי האקולוגיה הטבעית, יש נקודת אור. בתוך מסכת הקללות על החטאים מככבת גם ברכה. התורה מבטיחה כי באופן אורגני "והשימותי...את הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים בה". כלום לא הייתה זו עובדה היסטורית שהארץ שממה, כשהערבים ישבו על אדמתה לפני עליית היהודים?
ואם אתם מיואשים ממסכת הקללות, לכו לתחילת הפרשה.
פרשת 'בחוקותי', החותמת את החומש, תחילתה בתיאור חצי הכוס המלאה של מסכת הברכות. היא פותחת באקולוגיה חיובית וביחס סימביוטי בין האדם היהודי לאדמה. "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמורו", מבטיחה התורה, תהיה הארץ גשומה ופוריה והשלום ישכון בה. ואומנם, בימי שלמה המלך כשכל העם היה שומר מצוות, שרר מצב אידיאלי בארץ. כפונקציה של המצב הדתי חי העולם הרוחני בשלום ובהרמוניה עם העולם הפיסי. עקב כך נהנו היהודים בתקופת שלמה משלווה פסטורלית, משגשוג חקלאי ומשלום. לא היו מלחמות כלל, והם זכו לשבת "איש תחת גפנו ותחת תאנתו" על האדמה הפוריה. המצב הביטחוני והכלכלי היה מושלם, ממש התגשמות חלום כל הדורות.
חוק התורה
הזהות בין חוק הטבע לחוק התורה והזיקה ההדדית ביניהם באה לידי ביטוי גם בפסוקי הפרשה. ”אם בחוקותי תלכו", פותחת העשירייה הראשונה של הפרשה, מבטיח ה', "והקימותי את בריתי אתכם". פסוקים אלה מזכירים פסוק אחר בנביאים: "אם לא בריתי אותם חוקות
שמים וארץ לא שמתי". המילה 'אם' בפסוק זה היא לא רק מילת תנאי, אלא גם מילת שבועה. האנלוגיה בין שני חלקי הפסוק ובין שני הפסוקים מצביעה על כך שברית התורה היא חוק נצחי, בדומה לחוקי הטבע ומחזוריותו. כשם שאי-אפשר להתכחש לחוקי הטבע, כך אי-אפשר להתכחש לחוקי התורה. התורה היא תורשתית, וטבועה בדנ"א היהודי והיא חלק בלתי נפרד מהגֶנים הלאומיים שלנו. מורשת התורה עוברת בתורשה מדור לדור, מאב לבן ומאם לבנה (וכמובן לבָנות החסודות).
הנשמה היהודית היא בריאת-על, במחלקה הראשונה של הבריאה, מֵעֵבֶר לפקולטה של דומם, צומח, חי ומדַבר. דרווין, אבי תורת הקוֹפים, לא השכיל לחזות את המוטציה היהודית הייחודית הזאת בכל העולם. הקב"ה, אומרים חז"ל, הסתכל בתורה וברא את העולם. התורה היא אפוא מודל הבריאה, שעל-פי תבניתה ברא ה' את עולמו. מוסר התורה הוא הבסיס לקיום העולם. התורה אינה מותנית תנאים פיסיים או טריטוריאליים, ומשום כך, כמה סמלי, ניתנה במדבר. חג השבועות הוא לא רק חג הגבינות, אלא בראש ובראשונה חג מתן תורה. אין ספק, לקיים את התורה כל יהודי יכול. וזו לא רק סיסמה. וכשיש לנו את חוקת התורה הדינמית, ללכת בה, מי בכלל צריך חוקה?
שבת שלום!