אחת המילים הנפוצות ביותר בעת האחרונה היא צנע. עדיין לא אצלנו, אבל בהחלט אצל שכנינו הקרובים ביוון ואיטליה. את הצנע דורשות המדינות המלוות, בעיקר גרמניה, מן המדינות החייבות, כתנאי להמשך גלגול החוב ומניעת פשיטת רגל, אך גם מחלק מן המדינות המלוות, כדוגמת הולנד - כדי לאפשר את המשך הצלת הכלכלות החלשות מפשיטת רגל. הידוק החגורה הנדרש מאזרחי המדינות הלוות משמעותו יותר מיסים, פחות שירותים, צמצום משכורות וקצבאות וצמצום מספר המועסקים במשק הציבורי.
כלכלנים רבים טוענים כי מהלכי הצנע אינם יכולים להביא לשום הבראה. זאת, כיוון שצנע ממשלתי מוביל לירידה בצריכה, פיטורים, הגדלת מספר המובטלים, מה שמגדיל את הוצאות ה
ממשלה וחוזר חלילה. הם מסתמכים על תוצאותיהן של תוכניות צנע שהונחתו על מדינות עולם שלישי שהתקשו להחזיר הלוואות. האזרחים, שמעולם לא נהנו מן ההלוואות, נדרשו להדק את החגורה, מה שגרם להם לסבל, ולא מנע בהמשך גם את מחיקת ההלוואות.
בין קיינס להאייק
אלא שבאירופה המצב שונה. כאן הדרישה להחיל צנע אומנם באה מן המדינות המלוות, אך מי שמטיל אותו על האזרחים הוא השלטון הנבחר שלהם. וזו כבר בעיה פוליטית, שכן האזרחים הנדרשים לצנע באים בטענות לממשלה הנבחרת, המתבטאות גם בהפגנות סוערות ולעתים אלימות. ביוון הממשלה נפלה, והמפלגות שתמכו בצעדי הצנע שכפתה מנהלת האיחוד האירופי איבדו את אמון הבוחר לטובת מפלגות השוללות את משטר הצנע.
עיקר תשומת הלב התקשורתית ניתנה להשפעות האפשריות של פשיטת רגל יוונית על המערכת הכלל-אירופית. אך השאלה המרכזית שיש לדון בה היא האם האירוע היווני הוא סמן של הכשל היסודי ברעיון של האיחוד האירופי בכלל, ושל כשל המודל של מדינת הרווחה האירופית בפרט. אם כך הדבר, כל מה שחיבר את אירופה למארג אחד עלול להיפרם בכל רגע.
מתברר כי המודל האירופי עובד כל עוד הכלכלה משגשגת, אבל אינו עמיד למשבר כלכלי. למעשה, על-פי "אפקט האייק" שיוסבר להלן, מובטח למודל האירופי שיתנפץ אל צוקי משבר כלכלי, מכיוון שכל משבר כלכלי הופך גם למשבר פוליטי. לעומתו, המודל האמריקני של כלכלה חופשית אינו פגיע באותה מידה, הואיל ובעת משבר, מרבית האזרחים אכן יתלוננו, ואולי אף יבחרו במועמד אחר, אבל לא ישנו את השיטה. הכלכלה של היד הנעלמה מבטיחה את חוסר התועלת שבהחלפת המשטר. השוק החופשי יוצר תנאי צנע כחלק מתהליכים כלכליים שאינם מתוכננים. כחלק מתנודות כלכליות, ישנן הפרעות בשגשוג שאיש איננו אשם בהן. איש אינו מאשים את ההנהגה כי הביאה, במכוון, להטלת משטר צנע. מצד שני, באירופה שבה הפעלת הצנע היא אירוע פוליטי מעיקרו, הפוליטיקאי אכן אשם בצנע, גם אם עשה כל מה שנכון לעשות על-מנת לצמצם את נזקיו של המשבר הכלכלי. כי באירופה ברור כי משטר הצנע הוא החלטה פוליטית הנתונה בידי הפוליטיקאים שכפו אותה על הציבור.
יש הבדל עצום בתפיסה של צנע המוכתב על-ידי גורמים כלכליים של השוק החופשי (עליית מחירי נפט, עליית מחירי מזון, סגירה של מפעלי-מכוניות שכשלו) לעומת צנע המוכתב מסיבות פוליטיות. כל זאת נכתב ותואר בספרו של פרידריך האייק, "הדרך לעבדות". בשוק החופשי כל אחד יכול להתלונן שמחיר הגבינה שלו עולה, אבל זה כל מה שהוא יכול לעשות, כי לגבינה אין כתובת, ואז להתחיל לחפש גבינה אחרת. אבל כאשר המפקח על המחירים, או קומיסר המזון, או שר החקלאות, קובעים את המחיר, הרי יש לתלונות כתובת, ומולה אפשר להפגין, ואולי אף להשליך אבנים ולשרוף לבעליה את המכונית. על-פי האייק, זהו כשל מובנה של השיטה הסוציאליסטית-קומוניסטית או כל שיטה של תכנון מרכזי, ובסופו של דבר, כל שיטה כזו תיתקל בבעיה כלכלית שמעבר לשליטתה, ואז יקרה אחת מן השתיים: או שהשיטה תתפרק, או שהיא תישמר באלימות ודיכוי.
פרידריך האייק היה כלכלן, שעמדותיו הכלכליות היו הפוכות לאלו של ג'ון מיינרד קיינס. קיינס האמין כי בעת משבר כלכלי, על המדינה להיות פזרנית על חשבון העתיד, הואיל ורק הוצאה ממשלתית יכולה לחלץ משק ממיתון. קיינס האמין כי הממשל עולה על האזרחים ביכולתו להשתמש במשאבים בתבונה. האייק האמין בהפך מזה, על-פי מילטון פרידמן,והוכיח זאת.
בספרו הנדון - Road to Serfdom - הראה האייק את מה שהיה ידוע תמיד: שהכוח משחית וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט, שדרכו של סוציאליזם רצופה כוונות טובות המביאות לגיהינום, ושבמערכת סמכותית הרשעים מטפסים לצמרת, כיוון שרק אלה המוכנים לנקוט צעדי רשע בזירה הציבורית, מגיעים לצמרת. בכל המערכות הכלכליות בעולם המערבי עדיין ניטש הוויכוח הרעיוני בין קיינס להאייק, בין ממשלה גדולה המתיימרת לדעת היכן לשים את כספו של הציבור, לבין הממשלה המצומצמת המשאירה לציבור, ולשוק החפשי שהציבור יוצר, להחליט היכן להשקיע את הכסף. הערך המוסף של הספר הוא בהוכיחו כי גם כאשר המתכננים עושים את הדבר הנכון ומתאימים את פעולותיהם למציאות, הם ימצאו את עצמם מואשמים בזירה הפוליטית. אם מחיר החיטה אכן עלה, והוצאות האפייה אובייקטיבית זינקו, והוצאות אמיתיות של חלוקת המזון עלו, הרי מי שנפגע מעליית המחיר יאשים בכך את המתכנן המרכזי, את הקומיסר, השר, הצאר, ויסיק מכך שהגורם הפוליטי הוא האשם וחייב לשאת באשמה. זהו פגם עקרוני במודל הסוציאליסטי רודני שמעצביו לא חזו.
החולשה ש"גורם האייק" מכניס לתוך המבנה הסוציאליסטי מודגמת בהתפרקות האימפריה הסובייטית. איש לא חזה כיצד ובאיזו מהירות זו תתפרק, למרות האלימות והדיכוי שהפעילה על אזרחיה. במערב חשבו שמדובר בשאיפתו הטבעית של האזרח בחופש, ולא היא. האימפריה התפרקה כי היא נתפסה בעיני תושביה כאשמה במצבם הכלכלי, וזה נבע לאו-דווקא מטיפשותם של המנהיגים, אלא מן הליקוח המובנה בשיטה. אפשר אף לומר כי ההתקוממות הכלל ערבית והפלת המשטרים הסמכותיים החלו מאפקט האייק. עליית מחירי המזון חייבה את השליטים להעלות את מחיר הלחם, מה שגרר הפגנות אלימות שהסתיימו בהפיכות אלימות עוד יותר.
בארץ היהודים אולי הדברים פועלים אחרת
באירופה, גם אם משטר הצנע שהאיחוד האירופי מנסה להטיל על חבריו הוא הכלי הנכון ביותר, הנפגעים ממנו יתנגדו לו, ואפילו באלימות ובאנרכיה, כי רק משטר אלים יכול לכפות צנע, בעוד שדמוקרטיה תיכשל בכך. ההתקוממות ביוון ובספרד אינה אירוע מקומי. מקרי, השייך לאופי הלבנטיני-ים תיכוני-מזרחי-חם המזג. זהו גילוי של השבר המובנה בשיטה, ומבשר טלטלות דומות וחזקות יותר בעתיד. וכמו שהאימפריה הסובייטית קרסה לפתע, וה"אביב הערבי" טלטל את העולם הערבי, גם אירופה הסוציאליסטית, וכל המבנה המפואר של האיחוד האירופי, יכול לפתע לקרוס.
ולפני שנגיע למסקנה כי "גורם האייק" אינו מתקיים באמריקה של השוק החופשי, כדאי לבדוק את מצבה של ממשלת ארצות-הברית שהחליטה, בשלהי ממשל בוש וביתר שאת בממשל אובמה, לבחור במודל האירופי של תכנון מרכזי של הכלכלה. על-פי תקציבה הנוכחי של ארה"ב, גם אם ממשלה האמריקנית כולה, על כל מרכיביה, כולל זה של הביטחון, לא תתוקצב כלל, עדיין הוצאותיה הקבועות לשירותים ציבוריים ולתשלום חובות עולות על הכנסותיה ממיסים. יתר על כן, ממשל אובמה דוחק באירופים לעבור ממדיניות מתוכננת של צנע למדיניות מתוכננת של "צמיחה", דהיינו העמקת החוב הלאומי לטובת דרבון הכלכלה העכשווית, היות שמדיניות זו היא שמחזיקה את הממשל הקיים במקומו: גזירות הצנע שיטיל ממשל שהוא אחראי מבחינה כלכלית הן מעל ומעבר למה שהאזרחים מוכנים לקבל, ואילו ממשל כושל כלכלית ופזרן יוכל לזכות בקדנציה נוספת שתרחיק את מועד הפירעון, אך תדרדר את אמריקה לבור עמוק של פשיטת רגל.
ומה בישראל? גם בישראל יש מרכיב חזק ביותר של תכנון מרכזי, ממחיר הדלק ועד למחיר הלחם, מרמת השירותים המוכתבת במערכת הבריאות ועד למחיר הקרקעות שנשלט למעשה על-ידי הממשלה. האם גם כאן יכולה להיות יוון, ספרד, אירלנד, איטליה או ארה"ב?
נראה שלא. סיבה אחת היא שכלכלת המדינה נוטה להתרחקות זהירה מן המודל האירופי לעבר זה של השוק החופשי. סיבה אחרת היא הזהירות הפיסקלית המופלגת של עשר השנים האחרונות, בהנהגתו הכלכלית של מר נתניהו ואוחזי הקו שלו, שמנעה גלישה לחוב ציבורי שאינו מתבסס על צפי ריאלי של הכנסות לאוצר. סיבה נוספת היא חגורת האיבה הנוראה החוגרת את ישראל בלפיתת האנטישמיות האיסלאמו-נאצית. הציבור היהודי יודע ברובו הגדול כי לכידות לאומית ואחריות כלכלית היא מה שעומד בינו ובין המוות, פשוטו כמשמעו. לא יוון ולא ספרד ולא אירלנד ולא ארה"ב, שהכניסו עצמן למצב של פשיטת רגל לכל דבר ועניין, חגורות כך. לכן, ייתכן שהאפקט של האייק היהודי לא יתקיים דווקא במדינה היהודית. אבל המחאה ה"חברתית" המובטחת לנו בקיץ הבא עלינו לטובה, שאיננה אלא דרישה לחיזוק התכנון המרכזי והשבת הסוציאליזם למרכז הבמה הפוליטית, עלולה בהחלט להכניס את אפקט האייק, את הפגם המובנה לעמודי התווך של המבנה הכלכלי. אם זה יתמוטט, אזי באמת יגיע הסוף של הבית השלישי, הואיל וישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להיות חדלת פירעון, לא כלפי חוץ ולא כלפי פנים.
תהליך ההתפרקות של השוק האירופי, ושל מדינת הרווחה האירופית, הוא אפוא בלתי נמנע, והוא מוכתב מראש, כמו מוטציה גנטית הטבועה במרקם החיים של חולה הנטינגטון. רק החזרה למודל של השוק החופשי ושל המדינה הריבונית המקיימת את המסגרת החוקית מאפשרת לשוק החופשי לפעול במגבלות מזעריות, יכול למנוע את הקריסה הכלכלית והחברתית של החברה המערבית. פירוק מדינת הרווחה יחייב את האזרחים לדאוג לעתידם בעצמם, ואולי זה גם מה שיביא לחידוש הפריון הדמוגרפי המצוי בשפל המדרגה בכל ארצות המערב.