רק לא איומים לקראת המלחמה הבאה

העובדה, שבמהלך המאה העשרים חיסלה האנושות למעלה ממאה מיליון מבניה, מחייבת אותנו לא לתת למאה העשרים ואחת להיות מהדורה חוזרת של המאה העשרים, במיוחד כשהמאה העשרים ואחת עושה את צעדיה הראשונים, כשעננות של פטריות גרעיניות תופסות מקום יותר מרכזי ב"שיח" בין האומות, "שיח" העלול לגבות מחירי אימה של קטל והרג. המאה העשרים נפתחה באיומי מלחמה, שמומשו בסופו של דבר בשני סיבובי מלחמה עולמית, ובעוד מספר לא מועט של סבבי מלחמות מקומיות ואזוריות. המאה העשרים ואחת נפתחה לה באיומי מלחמה, שמומשו עד עתה בסיבובי מלחמות מקומיות ובמידה מסוימת אזוריות. אך הפעם יותר מתמיד קיימת סכנה, שסבב מקומי יתדרדר יותר מדי מהר לסבב של מלחמה עולמית, כשענני פטריות גרעיניות ימטירו רק גשמי שואה. לא כל אחד, ובודאי אדם כמוני הספון בביתו, מודע לכל רזי מחשכי האימה של מתכנני שדות קטל לחברה האנושית בשם מטרה "נעלה" ו"נשגבת" כזו או אחרת בטהרן או בכל מרכז מחשכים אחר על פני כדור הארץ. מה שכן ברור לי, שהמבחן של כל חברה הוא בתרומתה לחתירה, שהמאה העשרים ואחת לא תהיה כדוגמת המאה הקודמת, שחיסלה למעלה ממאה מיליון מבניה ומבנותיה ודיכאה את חירותם של מיליונים נוספים.

לחתור לשלום לא רק בפנייה למרומים

מה שכן ברור לי, שתרומתנו הסגולית כעם, הנושא עימו את שלל מטעניה היפים של מורשת תרבות יהודית, יהיה בתרומה לשיח של שלום בחברה האנושית וחתירה ללא לאות להשתית מציאות של שלום. גם אם זה נראה חזון אידיאי שמימי רחוק מיישום, החתירה לשלום חייבת להיות סמל ייצוגי של המדינאות הישראלית בשיח הפוליטי, ולא כפי שהיא מוצגת כדוחפת לפתרון צבאי באירן. ברוח הפניה המרטיטה שלנו למרום "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ...", עלינו לחתור לשלום לא רק בפנייה למרומים, שישתיתו מציאות של שלום, אלא עלינו לחתור ליישומה, כי בידינו הדבר. אסיים בציטוט מספרו של נמרוד אלוני "להיות אדם, דרכים בחינוך ההומניסטי" בהוצאת הקיבוץ המאוחד - "נפתח בשלום, לא כמעשה שרירות, אלא משום שהשלום הוא הברכה הגדולה ביותר, שאדם יכול לאחל לעצמו ... השלום הוא קודם כל חיים (ולא מוות), ביטחון אישי (ולא אימה) בריאות (ולא חולי)...כל כך רבה הברכה בשלום, שחובתם של מחנכים להשיבו מלשון הבחירות חזרה אל החיים היומיומיים של הפרט ושל הקהילה .." (שם עמ' 192).