משה ליפשיץ, 1894 עד 1940, משורר יידיש, מתרגם, מחזאי ובמאי, לא הספיק לתרום תרומה מכרעת להתפתחות התיאטרון העברי. אך בחמש שנותיו האחרונות בארץ, עד פטירתו המוקדמת, תרם מכוחו ככל שאפשרו לו הנסיבות. בריאותו הייתה רעועה, לאחר שנים של רדיפות מחד ושל אורח חיים נהנתני ופרוע מאידך.
העברית שלו הייתה גולמית, מתוך שלא השתמש בה שנים רבות. אופיו לא היה יציב, הרפתקני מצד אחד, דלגני ותוזז מצד שני. וכן היה מסור להשקפתו השמאלית קיצונית, גם לאחר שחמק מציפורני הסטליניסטים. הצגתו הראשונה בארץ הייתה "כשיצאת איש פשוט לדרך" בסוף 1935. זה היה רוויו פוליטי חריף, שהוא כתבו וביימו בשיתוף עם ידידתו הקרובה, שאליה התוודע בברלין, אצל הבמאים הגדולים ריינהארדט ופיסקטור. הבמאית שולמית בת דורי.
ההצגה זכתה להצלחה גדולה, וחבר השחקנים, מייסדי קיבוץ שער הגולן שישבו עדיין בראשון לציון, קשרו עם ליפשיץ קשר הדוק. כשנאלץ לביים בתיאטרון החובבים לפרנסתו, לאחר שהתפטר ממשרתו כדרמטורג הבית של תאטרון "הבימה",יצא לעמק הירדן ב-1937 והעלה שם שתי הצגות שהתפרסמו מאד בשעתן. האחת, "כיצד חוגגין", נכתבה בשיתוף עם ראשוני בית זרע בחג העשור לקיבוצם. ובשניה, "שקיעה" של יצחק בבל, שהועלתה באפיקים הקיבוץ השכן, נספר כאן.
"שקיעה" לבבל
ונפתח בדיווחי העלון של קיבוץ אפיקים. קבוצה של חברי הקיבוץ, אינטלקטואלים, ושוחרי אמנות, שלימים קנו להם שם בארץ, איש איש בתחומו, התארגנה לקראת ההצגה והביאה לקיבוץ את הבמאי שהומלץ להם ע'י שחקני הבימה, משה ליפשיץ. הם גייסו לצידם ממש את כל הקיבוץ. מתרגם ומלבישות, צייר תפאורות ואמרגן חובב מוכשר. החוג הדראמטי של אפיקים, תופעה תרבותית מרהיבה שטרם נחקרה דיה, הקדיש להכנת ההצגה את חודשי החורף של שנת 1937. וזו לשון הדיווחים:
"שקיעה" לבבל תוצג ב-17 לח.ז. (מרץ 1937) ע"י החוג הדרמתי שלנו, בהדרכתו של הריז'יסור ליפשיץ. ההכנות להצגה הנן בכל תקפן. הבמה, התפאורה וכו'. לפי הידיעות מתכוננים לבוא להצגה מבין חוגי הסופרים הצעירים והאמנים (מתל אביב כמובן)."
"זה שבועיים שהחוג הדרמתי התחיל לעבוד בהדרכתו של הדרמטורג ליפשיץ. מכינים את המחזה "שקיעה" לבבל, בתרגומו של מוליה (זהרהרי, לימים לשונאי ידוע מורה ואיש רוח שנספה באסון המטוס במעגן).
על תרגום המחזה לעברית כתבה לימים
לאה גולדברג: "...(ליפשיץ) היה נוהג לקרוא מיד בעל פה לשם השוואה את המקור הגרמני ואת שני התרגומים הרוסים. הוא ידע בעל פה גם פרוזה. בייחוד את מחזותיו וסיפוריו של בַּאבּאֶל. (את מחזהו "השקיעה" הציג בקיבוץ אפיקים), אשר היה קרוב לו בשעתו גם קרבה אישית..." (מתוך מספדה של גולדברג על ליפשיץ ב"דבר", מאי 1940).
לאה גולדברג רומזת כאן לפרט שטרם אומת, על יחסי הקרבה האמיתיים ששררו בין ליפשיץ לאיסק בבל, בברית המועצות שלאחר המהפכה הרוסית. אגב כך נציין שליפשיץ היה מקורב אישית מאד גם למשורר מיאקובסקי ואחרים מגדולי המהפכה. סיפוריו אלה הותירו רושם רב אצל צעירי חבורת שלונסקי. המבקר והעורך עזריאל אוכמני גם כתב על כך במספדו לליפשיץ.
עשרים שנה מאוחר יותר, במספדה המאוחר על ליפשיץ, במלאת עשרים שנה לפטירתו, נתנה גולדברג ביטוי להערצתה והתפעלותה מכישרונותיו הלשוניים של ליפשיץ:
"...וכן ביים יפה את "השקיעה" ליצחק בַּאבֶּל בקיבוץ אפיקים. אלא, שהייתה תקופה כזאת, שקשה היה להתמיד בדברים אלה, תמיד קרה משהו - מאורעות, מלחמות, תקלות כלכליות... התקופה הייתה כזאת וגם... האיש היה כזה.
אגב, על הצגת "השקיעה" זוכרת אני פרט מעניין, לא יאומן כמעט: את המחזה של באבל אי-אפשר היה להשיג לא בצורת ספר ולא בצורת העתק כלשהו בארץ. ומשה ליפשיץ ידעו על-פה [ברוסית] ורשם אותו כולו (ואני בטוחה: ללא שגיאה אחת) על-פי הזכרון, וזה היה "כתב היד" שממנו תרגמוהו. [כוונתה לתרגומו של מוליה זהרהרי איש אפיקים]. זכרונו היה בכלל מפליא ומפתיע: ידע על פה, ללא הפרזה, את מרבית שירת יידיש, שירה גרמנית ושירה רוסית. היה קורא קטעים ארוכים מ"פאוסט" לגיתה במקור, ומיד מביא (על-פה!) את התרגום הרוסי של חולודקובסקי, וכך, בלי להעזר בספר, היה משווה את המקור עם התרגום..".
(על המשמר, 1960).
ואנו קוראים עוד בעלון קיבוץ אפיקים: "ליפשיץ עובד עם החוג 4 ימים בשבוע. מלבד עבודה אינדיבידואלית עם מספר חברים בשעות הפנאי ביום. הפעם ניתנה לחוג הדרמתי אפשרות רבה ללמוד ולהתעמק בתפקיד ובתורת המשחק. יש לציין שבזמן הראשון עיקר העבודה של ליפשיץ היא הקפדה על המבטא והביטוי הדרמתי."
הערב הגדול של הצגת הבכורה ושתי ההצגות הנוספות היו "פצצה תרבותית" של ממש, לא רק בעמק הירדן, אלא גם בעמק יזרעאל ובגליל. מאות נהרו לאפיקים לחזות בהצגה. ההצלחה הייתה עצומה. ועלון אפיקים מדווח על כך:
"ההצגה הוצגה שלוש פעמים. בליל ששי (ליל שבת) בשביל חברי הקבוץ והאורחים מבחוץ שבאו במספר רב. לאותה הצגה באו גם מקבוצת "גנוסר" ממגדל.
במוצ"ש ויום א' בשביל המשקים והמושבות.
להצגה השניה בא מספר אנשים רב. למעלה מהמדה, חלק היה נאלץ לחזור הביתה ולבוא למחרת. חלק "הסתדר" על הגג של המסגריה, על האבטומובילים שהועמדו למטרה זו, ליד הסככה. רבים נתלו גם על השערים והקירות של הסככה. מספר כה עצום של צופים לא יכול היה להוסיף מאומה לסדר. ומה עוד שמשום מה לא הייתה באותו ערב גם הסדרנות בסדר.
למחרת תוקן הדבר ושרר סדר מופתי וכל הקהל היה מסודר יפה."
המשוררת לאה גולדברג הייתה באותן שנים מקורבת מאד לקיבוץ אפיקים, בשל פרשת אהבתה ליוסף אופין. שתי אהבות שלה נצטלבו בערב ההצגה, אהבת אפיקים ואופין, ואהבתה למשה ליפשיץ, הבמאי והמשורר, שחבר לקבוצת 'יחדו' של שלונסקי. לאה גולדברג ליוותה את המחזה צמוד צמוד, ברשימותיה, בביקוריה, ולימים גם בזיכרונותיה. וכך נדפס בעלון אפיקים, עם לא מעט נימים של ביקורת:
"אחרי ההצגה הראשונה התקיימה מסיבה בחדר האוכל שהיה מלא וגדוש. אחרי דברי ההערכה להצגה, סעד הקהל את לבו בתפוזים ויצחק יצחקי הקריא מכתבים. בשעה מאוחרת נסתימה המסיבה.
אחרי ההצגה השניה הקריאה לאה גולדברג משיריה. חבל שהמסדרים סדרו את ההקראה במקום צר וקטן. אחרי ההצגה השלישית סודרה מסיבת פרידה למ. ליפשיץ, שהדריך את החוג בהכנת ההצגה. המסיבה הייתה בעקר במסגרת של חברי החוג הדרמתי.
יודעי דבר ומבקרים קבועים בכל שלושת ההצגות, מצינים עליה בהצגה השניה והשלישית.
בדרך כלל שמשה ההצגה נושא מעניין לשיחה ולדברי בקורת בין החברים. חבל שדברים אלה לא באו לידי בטוי במסיבה. אולם עוד לא אחרו את המועד. שערי "אפיקים" עוד פתוחים לפניהם."