כאמור, בתי הבכורה היא שהגתה את הרעיון, מתוך הכרות ה"פנג שואי" וככה הפך "דל ארט" לחוויה בלתי רגילה במהלך מפגש משפחתי, מכמה קצות תבל. לאחר היכרות עם הצמח, בחירת דלעת מסוימת לשם עיצוב דמות או חפץ, התיישבנו ליד השולחנות והתחלנו במלאכת הצביעה. אומנם מדובר היה בחומר גלם וצורה מוכנים ובכל זאת הייתה יצירה, במידה כזאת או אחרת במלאכה הזאת. וככה התמקמו האנשים ליד שולחנות עבודה, כאשר הצבעים לא עומדים על השולחנות אלא מצויים בשליטה של מנהלי הסדנא, ואלה מידי פעם נענים לקריאה: צבע ! ובאים ושמים קמצוץ צבע זה או אחר, כפי הצורך. זה גם כלכלי, מונע בזבוז ומוסיף לכיף. צבע !בצע! חדווה משותפת, סקרנות לראות עיצובים שונים משלך, דמיון שונה משלך. בן אדם במלוא הפוטנציאל היצירתי שלו. הערך המוסף בחוויית העיסוק היה הביטחון העצמי של כל אחד שיש משהו אחר מן העיסוק היומיומי שלו, שהוא מסוגל לעסוק בו בשעות הפנאי. מרתק לראות כיצד אנשים מעצבים אותה צורה של דלעת לדמויות שונות, יצורים שונים, הבעות שונות. ליונה, לקנקן, לפמוט, לחד קרן, לשייקר מיני במקצב לטיני, ועוד. כמה יצירתיות יש בכל אחד מאתנו. וכן…..כמה הרסנות כמעט באותה מידה.
החברה המודרנית בשפע ההמצאות שלה, בנגישות הטכנולוגית, ברובוטיקה המדהימה שמשתלטת על הכול-גבתה מאתנו מחיר יקר. מחיר היצירה שלנו, מחיר הביטחון ביכולתו של הפרט, מחיר הביטוי העצמי. בטיול כזה, האדם מחזיר לעצמו ולו לשעה קלה את כל אותם הדברים שאבדו בדרך של "קידמה" וחברה של היצע וביקוש, של שיווק לכל, של יצור המוני, של מותגים, בוטיקים ועוד. אין סוף דברים מוכנים לכל דורש, תוך כדי משיכת אותה עין חמדנית והלב הנוהה אחריה, למשהו שמישהו אחר עשה להפצה בקרב מיליונים. כאן ניתנה לנו הייחודיות. מלאנו את התכן לאותו יום, אך לא לפני הקפיצה לעכו.
לא צריך להכביד מילים על עיר זאת שהיא לא רק מן העתיקות בארץ, אלא בעולם כולו עם היסטוריה של העמים שישבו בה לרבות הצלבנים אשר עם גירושם בסוף המאה ה-13 היא הייתה הרוסה ושוממה. בהכירנו את עכו, לא העיר הייתה במוקד הביקור אלא השוק. ואין לערבב את הבזאר הטורקי עם השוק בעיר העתיקה (אל עביאד) שנשרף בשעתו ונבנה מחדש על-ידי סולימן פחה בשנת 1817.
שוק זה הוא הנתיב שמשתרך לאורך כל העיר העתיקה שבקצהו המצודה, אמת המים הרומי- האקוודוקט ,וכל שכיות החמדה של העיר הזאת שהוזנחה במשך שנים על-ידי ממשלת ישראל. זהו שוק צבעוני מאוד, מזרחי מאוד על שלל בשרים, הדגה ,מאפים מתוקים ותבלינים מכל הסוגים. אבל גם מטעמי המזרח הללו לא היו היעד. באנו לאכול חומוס אצל סעיד, שחתני קובי, חומוסיאן מדופלם, העיד עליו שהוא הטוב בארץ. וזה היה שווה. אומנם בפתח השתרך תור כמעט כמו ב"קיקה" לקראת מכירת חיסול, אך תוך זמן קצר נמצא לנו מקום בלבירינט החומוסי ,והשרות היה אקספרס. אני באמת לא זוכר מרקם כזה של חומוס והטריות שלו, שכן הביקוש גובר על ההיצע ומכאן הרעננות שלו. וככה מצאתי עצמי מנגב את הטפלון של הצלחת זמן רב אחרי שהשארית האחרונה נעלמה.
אז, ורק אז, הכרזנו ש"זה היה יום" , מיוחד במינו. אצלי הדלעת והחומוס מצאו עצמם בסימביוזה נוסטלגית. בהיותי ילד קטן אני זוכר כי בימי שישי כאשר התכנסה המשפחה כולה, כשעתיים לאחר הסעודה, התכבדו האורחים בגרעיני דלעת שאותם פצחו, בעיקר הדור הצעיר, ברעש גדול, ואחר כך באפונה צהובה (חומוס) מפולפלת וממולחת. כל זאת כדי שהקהל יהיה צמא וישתה את הבירה בשקיקה מן החבית. טבעם של ה- flora וה- fauna ,החי והצומח.