בירושלים אין בארות ומעיינות. יש בורות לאגירת מי גשמים ויש מעיין אחד - השילוח. מעיין אחד אינו יכול לספק את צרכי כל התושבים. בורות המים עלולים להתרוקן בשנה שחונה ותושבי העיר ימותו מצמא, חלילה.
בימי יהושע הוקמו מפעלי מים בגבעון הקרובה לירושלים. תושבי גבעון נעשו חוטבי עצים ושואבי מים. אמת מים מימי בית שני הביאה לירושלים מים ממעיין ארב ובריכות שלמה. אמת המים נחבלה וחדלה להוליך מים כשאדריאנוס קיסר הרס את ירושלים והקים במקומה את איליה קפיטולינה. ליהודים נאסרה הגישה אל העיר וכל עוד תושביה מעטים לא הייתה בעיית מים. משהותר ליהודים לשוב ולהתיישב בירושלים, גדלה האוכלוסיה ובעיית המים שבה והתעוררה מחדש.
הטורקים החליטו להתגבר על בעיה זו באמצעות חוק מיוחד שקבע, כי כל הרוצה לבנות בית בירושלים חייב לחפור בחצרו בור בגודל הבית כולו. החוק הזה קיים עד היום וכל קבלן הבונה בית בירושלים נאלץ לחפור בור בצדו "לצורכי בדיקת יציבות הקרקע". הבריטים לא הקפידו על חוק הבורות ובתי ירושלים המערבית שנבנו אחר הכיבוש הבריטי נבנו ללא בורות והיו תלויים באספקת מים עירונית. מים אלו הגיעו מראש העין אל מגדל המים בשכונת רוממה ומשם זרמו אל הצרכנים.
"לא אומרים תודה על מים"
בילדותי שתיתי מים מהבור שבחצר. המים שזרמו לברזים במטבח ובשירותים באו מתוך דוד על גג הבית. הייתה לנו משאבת יד (פומפה) שהעלתה את המים מהבור אל הדוד. כל שנה היה אבי עולה בסולם אל הגג ומנקה את המרזב. פעמיים בשנה הגיעו פקחי העירייה לחצר ביתנו, פתחו את מכסה הבור וריססו את הבור בנפט.
ברמדאן נהגנו לבקר ידידים ערביים אחר רדת החשיכה. באחד הביקורים ביקשתי כוס מים והמארח מיהר להשקות אותי. אמרתי: "תודה", אך המארח הביט בי בזעף. "לא אומרים תודה על מים", קרא. "מים זה מן אללה כמו אוויר. יורד מהשמיים על כולם. זה לא מוכרים ולא קונים ולא עושים. תגיד חמד-אל-אללה, לא תודה".
גיבורי המים במלחמת השחרור
באותם ימים צמחו בתי תל אביב מתוך הדיונות. בחצר כל בית ניצב ברז מים וכל איש יכול היה לשתות לרוויה. המים של תל אביב היו מי בארות ובקומקומים התל אביביים הצטברה אבנית. בירושלים לא הייתה אבנית בקומקום, כי אין סידן במי הגשמים.
כשפרצה מלחמת השחרור השתלטו הערבים על המשאבות שהובילו מים מראש העין לירושלים. העיר הייתה במצור. בשכונות החדשות שנבנו בימי הבריטים לא היו מאגרי מים. שלטונות העיר החליטו לכסות את כל בורות המים הקיימים במכסה של בטון. בכל יום פרצו מכסה אחד ושאבו את המים מהבור לחלוקה ברחבי העיר, במשאיות עמוסות דוודים. יריות והפגזות היו שיגרה של יומיום. חביות המים על המשאיות נוקבו ומים רבים התבזבזו. מובילי המים היו לגיבורים. הם "ציפצפו" על הפגזים והכדורים כדי לחלק מים לאנשים במקלטים. רבים ממובילי המים נפגעו. חלקם נהרגו וחלקם נעשו נכים.
מחאה על גובה מחירי המים ראשית!
איש לא גבה כסף עבור המים למרות שהיו הוצאות רבות על החלוקה. משתמו הקרבות והסדרי שביתת הנשק נכנסו לתוקפם, התקינה עיריית ירושלים תקנות רבות שמטרתן למלא את קופתה הריקה של העירייה. העירייה הודיעה שאין להשתמש במי הבורות וכל בתי העיר חייבים להיות מחוברים לצנרת המים העירונית. עבור המים שילמו תושבי העיר כפליים מששילמה העירייה עצמה, וכך החלה הקופה להתמלא. נוהג זה נפוץ בכל העיריות בארץ. משלמים לחברת מקורות 4 שקלים עבור קוב מים ומחייבים את הצרכן ב-16 שקלים לקוב.
עכשיו כבר מותר לומר תודה על כוס מים, כי הברזים נעלמו מחצרות תל אביב ואת המים מוכרים בסופרמרקט. בקיוסקים נמכר בקבוק מים של רבע ליטר ב-4 שקלים. חשבון פשוט אומר שמחיר הליטר הוא 16 שקל. קוב זה 1,000 ליטר. החברות המפיצות את המים משלמות 4 שקלים עבור קוב והצרכן משלם 16,000 שקל עבור אותו קוב.
בקיץ שעבר קמה תנועת מחאה גדולה שדרשה צדק חברתי ומחירי דיור נמוכים. מאז עלו מחירי הדיור בתל אביב ונעשו בלתי נסבלים. שום צדק חברתי לא יצא מהמחאה וההפגנות. המחאה צריכה להתחיל במים. כל עוד נהיה מוכנים לשלם את המחירים הללו עבור מים, אין כל סיבה שנשלם פחות עבור דירה בשכירות.