איזה אי-צדק חברתי! איזה אי-צדק אנושי! מאות נרצחים בסוריה; בישראל מסתננים (פליטים בלשון הנאורות), מקשים על החיים; המצב הכלכלי נעשה קשה מיום ליום; מנסרים בתים, מגרשים יהודים מבתיהם. הכל נראה רע ומכוער.
אבל שם בבית הלבן עושים חגיגות. מחלקים פרסים, יושבים לארוחות יפות, מחמיאים זה לזה, מתחנפים זה לזה. ושל מי ההצגה הזאת? לא שלנו.
המדליה שהושמה על צווארו של נשיא המדינה
שמעון פרס מביכה אותי יותר מהרבה אמירות ומעשים של נשיא ארה"ב
ברק אובמה. כל העניין הזה יהיר ומתנשא. כל זה משדר "מה אכפת מה אתם חושבים ומה קורה איתכם. תלמדו מאיתנו. מחייכים, שמחים ומרוצים. ואפילו פוטוגניים מאוד".
גיליתי מה עושה חליפה נאה, עניבה נאה וחיוך בוטח לתדמית של האדם. ביטחון, וכל העולם שלי הוא, ואני מחליט. טוב, זה כנראה נכון במיוחד אם אתה נשיא. במיוחד אם אתה נשיא ארצות הברית. במיוחד אם יש נשיא של מדינה פרובינציונלית במזרח התיכון שנשיאה אוהב משחקי
כבוד. אוהב תארי כבוד ומדליות. זה לא משהו שעובר עם הגיל...? במיוחד אם אותה מדינה זקוקה לא הרף לתמיכתה של ארצות הברית, מדינת הפטרונות שלנו.
מתי כבר נגדל?
מתי יילחמו נשיאינו, מנהיגינו, על הצרכים ועל הקשיים האמיתיים של מדינת ישראל הנאבקת על כל נשימה? מתי נשמע על נסיעת הנשיא שלנו לארצות הברית רק כדי להחזיר איתו יד ביד את יהונתן
פולארד, למשל? מתי נראה את ראש הממשלה עושה נסיעה כזאת? מתי נראה את מנהיגינו מתמקחים בנחישות ובעקשנות על צרכיה של מדינת ישראל? מתי נשמע על מנהיגים שלנו מציבים אולטימטום לנשיא המעופף של ארצות הברית? הנשיא שביטחונו העצמי מידבק וכבר אתם רואים את החיוך מועתק אצל פרס, אצל נתניהו. הכל משדר כוחניות, ביטחון עצמי.
זהו דור של נשיאים מעופפים. או כמו הביטוי החדש "עפים על עצמם". נהנים ממעמדם ומתחבקים בשמחה. וכל הקשיים הם בסך-הכל משחק וירטואלי שנטפל בהם או לא. נעזור או לא. אבל נדבר. בטוח נדבר. וזה אפילו ישודר ברייטינג גבוה. כי העולם במה והמנהיגים הם השחקנים. ואנחנו – אנחנו רק צופים. רק שלפעמים משלמים קצת ביוקר על ההצגות.