פרשת שלח לך: הוצאת דיבה

הַשְׁלוּחִים סַרְחוּ

כַּוָּנָה טוֹבָה אַךְ אֲמִירָה שׁוֹנָה

רְאִיָּה נְכוֹנָה אַךְ עִוּוּת הַתְּמוּנָה

שָׁלִיחַ לֹא טָרַח חֶטְא לֹא נִסְלַח

כִּי לֹא לְחַווֹת דֶעָה הוּא נִשְׁלַח

תְּגוּבַת הַשֵּׁם לֹא אֵחֲרָה לָבוֹא

לָעַם יוֹצֵא מִצְרַיִם בְּעוֹדוֹ בְּאִבּוֹ

עֲנִישָׁה וּגְזֵרַת מִדָּה כְּנֶגֶד מִדָּה

בְּתוֹסֶפֶת שְׁנוֹת מִדְבַּר בִּנְדִּידָה

זֶה הוּא חֶטְא וְעָנְשׁוֹ הָרִאשׁוֹן

שֶׁנֶּחֱרַת עָמוֹק עָמוֹק בַּזִּכָּרוֹן

אֵין הוּא רוֹמָן לִקְרִיאָה בַּסָּלוֹן

זֶהוּ עֹנֶשׁ לַדּוֹר שֶׁלִּכְלָיָה נִדּוֹן

הוצאת דיבת הארץ רעה

הַדִּבָּה זה פגע רע כך היה וכך הווה וּבִפְרָשָׁתֶנוּ המעשה קבל משמעות מיוחדת על-ידי הקב"ה ע"י משה. כי למעשה הדבה גרמה לירידת מורל העם בהגשמת המטרה אשר לשמה יצא ממצרים, המטרה לרשת את ארץ כנען - ארץ האבות. כיון שהמרגלים שברו את רוחם של אלה שאמורים להלחם על כיבוש הארץ חטאו חטא בל יכופר. לכן הוצאת דבת הארץ, היה מעשה חמור שאין כמוהו כמו אמירת לשון הרע , של מרים הנביאה, שנענשה על כך כי דברה על צפורה אשת משה שלא בפניה. אף על-פי שלא מצאנו כי דברה רע עליה, הרי עצם העובדה שלא דברה עליה בפניה הפך הדבר לרכילות מגונה. בעניננו מדובר באנשים נבחרי העם שנשלחו לתור את הארץ ולבוא ולספר את מה שנתבקשו לבדוק ולא נתבקשו לחוות דעה, אם כדאי לעם להלחם על הארץ אם לאו. העם אמור היה לחזור לארץ אבותיו ארץ זבת חלב ודבש אחרי שנעדר ממנה כ-210 שנים רבות. היוזמה לשליחת אנשים לתור את הארץ רגלי, או לרגל את הארץ, נועדה אך ורק להבאת מידע , כלומר למודיעין. המידע חשוב היה לפני הלחימה עליה, לכן בקש משה שיתורו את הארץ לארכה ולרחבה באמרו: וראיתם את הארץ מה היא ואת העם היושב עליה, הֶחָזָק הוא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוא אם רָב, ומה הארץ אשר הוא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטובה היא אם רָעָה ומה הֶעָרים אשר הוא יושב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אם במבצרים ומה הארץ הַשְׁמֵנָה היא אם רָזָה הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אם אַיִן (יג/יח-כ) אלא שהשליחים האלה נכשלו במשימה כאשר אמרו לעם שאמנם הארץ היא ארץ זבת חלב ודבש וגם הביאו אתם דוגמה מפריה אותו אשכול ענבים מפורסם שנשא על כתפי שנים מרוב גדלו, אך הם החלו לחוות דעה בדברים ששברו את רוח העם באמרם כי: אֶפֶס כי עַז הָעָם הַיֹּשֵב בארץ וְהֶעָרים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מאד וגם יְלִדֵי הָעֲנָק ראינו שָׁם ובהמשך אף אמרו: ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפלים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם.(יג/לג) והם לא הסתפקו בכך אלא גם הביעו דעה: לא נוכל לעלות אֶל הָעָם כִּי-חָזָק הוא מִמֶּנּוּ.(יג/לא) באמירת דברים אלה החלה "כל העדה" (העם) לבכות: ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא (יד/א) גם פתחו בטרוניות אל משה באמרם: לוּ מַתְנוּ במצרים או במדבר הזה לוּ מַתְנוּ.(יד/ב) בכך השליחים (המרגלים שהלכו לרגל את הארץ) עשו שליחותם רעה, כי הוציאו דבת הארץ, מעשה שלא יסלח ולא נסלח להם ותוצאתיו היו גורליות בעבור הדור ההוא.

כלב בן יפונה והושע בן נון הוא יהושע

שני אלה, כלב בן יפונה והושע בן נון הוא יהושע, היו מן הַתָּרִים את הארץ, הם היו מבין שנים עשר הנשלחים למשימה זו, אלא שאלה לא הסכימו להצטרף לעשרה שזממו להבאיש את ריחה של הארץ בעיני העם. כלב הלך לבדו מן החבורה והשתטח על קברי אבות בחברון, כי לא רצה להיות בסוד של המבקשים להוציא דבת הארץ רעה. כאשר בחרו השליחים להביא מפרי הארץ, הביאו אשכול ענבים שנטלו אותו בשני מוטת שנים מבין העשרה, כי יהושע וכלב לא נטלו כלום. העשרה בקשו לאמר כשם שפריה של הארץ משונה כל עמה משונה. הם לא התכונו לאמר כי הארץ פוריה ומניבה, הם זממו להפיל פחד בלב העם, כדי שימרוד במשה ואהרן ולא ירצה להלחם לכבוש הארץ והעשרה אמורים גם הם להלחם ולא רצו בכך. ואכן משהגיעו ארצה ואמרו משאמרו העשרה לעם בהפילם פחד בלבם. הדבר גרם לזעזוע קודם כל אצל משה ואהרן שנאמר: ויפל משה ואהרן על פניהם לפני כל קהל עדת בני ישראל. זה היה נורא לראות שני אלה בצערם. אז קמו יהושע בן נון וכלב בן יפנה וקרעו את בגדיהם מרוב צער על מה שראו עיניהם, קרעו אף הם את בגדיהם : ויאמרו אל כל בני ישראל לאמר הארץ אשר עברנו בה לתור אתה טובה הארץ מאד מאד. (יד/ו) אל תמרדו בה' ואל תפחדו מתושבי הארץ כי נוכל אותם כלחם כי סר מעליהם מגינם. וה' אתנו. העדה ששמעו את דברי כלב ויהושע בקשו לרגום אותם באבנים כי לא האמינו להם. אך הקב"ה בקש להכות את העם בדבר ואגרשנו (ואורישנו). אך משה הגן על העם באמרו לה': ושמעו מצרים כי העליתי בכחך את העם הזה מקרבו ....וְהֵמַתָּה את העם הזה כאיש אחד ואמרו הגוים, מבלתי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר.(יד/ טו,,טז) ומשה מבקש סליחה מה' בעבור העם הזה, שכל כך פוגע במשה ואהרן פעם אחר פעם. הקב"ה חזר בו מגזרתו בזכות משה, אך לא ותר על העונש ואמר: ופגריכם אתם יפלו במדבר הזה ובניכם יהיו רֹעִים במדבר ארבעים שנה .. במספר הימים אשר תרתם את הארץ ארבעים יום. (יד/לד) עד לפרשה זו עברו שנתיים מהיציאה ממצרים מכן נתוספה נדידה של עוד שלושים ושמנה שנים. על לכות דור המדבר.

המודיעין תמיד חשוב

למעשה שיטת המודיעין שנוהגים לפיה כיום, איננה המצאה של המעצמות בימינו. המודיעין במשמעות איסוף ידיעות על האויב, ראינוה כורמת עור וגידים עוד בימי האבות. למשל יעקב אבי ישראל, בסימו שנות עבודתו (20 שנה) אצל לבן חמיו אביהן של רחל ולאה, חשש יעקב מנקמת אחיו עשו שנשבע לְהָרְגּוֹ, כי יעקב גזל מעשו את הבכורה ואת הברכה בערמה. בצאתיעקב מאצל לבן בחשאי, בקש לדעת מה מצפה לו בדרך לארצו. שם נאמר: וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו ארצה שעיר (וישלח לב/ד) בהמשך נאמר: וישובו המלאכים אל יעקב לאמור (וישלח לד/ז). בשובם מסרו פרטים על הכוח העומד מולו כדי שיכין את עצמו למלחמה עם אחיו. זה מודיעין טהור. ואילו כאן משה שולח אנשי מודיעין נבחרי העם ולהביא מידע על הארץ ומה מצפה לעם בבואו להלחם עם עמי הארץ. לא בכדי ההפטרה עוסקת אף היא בין היתר במודיעין , כאן יהושע בן נון מבקש זאת והוא שלח שני אנשים מרגלים, דרש מהם לראות את הארץ ואת יריחו, כהכנה לכיבוש העיר יריחו. לאחר שנתגלו ורדפו אחריהם, הצליחו להמלט ולשוב אל יהושע ומסרו מידע מפורט ממה שמצאו שם כולל התרשמותם כשבוחנים את הכוחות הם אומרים: כי נתן ה' בידינו את כל הארץ וגם נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו.(זכריה ב') מה המסקנה? הַמַּסְקָנָה, דַּע אֶת הָאוֹיֵב וְאַל תֵּחַת

אִם תֵּחַת תִּמְצָא הָאוֹיֵב עָלֶיךָ נָחַת

אַל יַטְעֶךָ הַשֶּׁקֶט וּתְמַלֵּא פִּיךָ שְׂחוֹק

זָכוֹר: מַיִם שְׁקֵטִים חוֹדְרִים עָמוֹק

לֹא תָּמִיד הָאוֹיֵב, אוֹיֵב וְחֶרֶב בְּיָדוֹ

יַשְׁקְךָ מִיַיִן הָרֶקַח כְּמוֹ יִדִידוֹ יְחִידוֹ

אַךְ יכַבֶּה כֹּל נִצּוֹץ תִּקְוָה בְּעוֹדוֹ בּאִבּוֹ

אַל תִּטְעֶה בּוֹ כִּי שֶׁבַע תּוֹעֲבוֹת בְּלִבּוֹ

יִשְׂרָאֵל וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּאִיש וְאִשָּה

בְּתוֹכָם מָצוּי שֵׁם הַשֵּׁם בְּאוֹתִיּוֹת יַה (איַַש אשהּ)

טוֹל הָאוֹתִיּוֹת י' מֵאִישׁ וְה' מֵאִשָּׁה

תִּשָּׁאֵר אֶשׁ שֶׁשָׁמוֹת בְּיִשְׂרָאֵל עוֹשָׂה (אֶישׁ אֶשׁה)

בְּדַבְּרֶנּוּ סָרָה בָאָרֶץ כְּמוֹ לְאַנְשֵׁי שְׂרָרָה

לֹא נִשָּׂא חֵן יוֹתֶר רַק נַחְטִיא הַמַּטָּרָה

כִּי בַּפֶּתַח שָׁם אוֹרְבִים מְבַקְשֵׁי נַפְשֶׁנוּ

חֲנֻפָּה אוֹ הַלְכָּאַת עַצְמֶנוּ לֹא תּוֹשִׁיעֵנוּ.