אשנב לשלום ב"קיר הברזל"

שאלת-הכותרת, הנסבה על הסכסוך הישראלי-פלשתיני הנמשך, תימצא כשאלה רטורית ע"י חלק מהציבור, כשאלה מכבידה - ע"י חלקו האחר, וכשאלה מפתיעה - ע"י רבים וטובים, המחפשים "תרופה" לבעיה, מבלי לבחון כראוי את שורשיה וסממניה, על השלכותיהם המעשיות, הממשיות. אכן, בנושא חשוב וכאוב זה, קשה להפריד בין החשיבה האובייקטיבית לבין הרגשות הסובייקטיביים, וה"בליל" המגוון של הדעות והשאיפות, בקרב חלקי-הציבור השונים, מטיל כאן צל כבד, מלכתחילה, על כל חיפוש-פתרון. עם זאת, ינסו השורות הבאות להתוות סימני-דרך ואמצעי-עזר לחשיבה ולעשייה, תוך התייחסות לעמדות הסובייקטיביות הבולטות כאל חלק מהמציאות האובייקטיבית, על הנובע מ"מעמד" משודרג זה. נקודת-מוצא נוספת, בהמשך הדברים: עקב המצב המיוחד של הצדדים המעורבים בסכסוך, עקב מאפייניו הייחודיים ועל-פי ניסיון-העבר שנצבר, אין להקיש לגביו מסכסוכים אחרים המוכרים בהיסטוריה, ואין לחפש לו פתרון שגרתי; נדרש כאן מודל מיוחד - הן בתוכנו והן בדרך גיבושו.

הסדר-של-שלום עם הפלשתינים איננו בגדר חידוש, מבחינתם של מדינת-ישראל ושל העם בישראל: מערכת ההסכמים מול הרשות הפלשתינית מהשנים 1995-1993, עדיין זכורה לרבים. היתרונות אשר ניצפו מהם, ומהסדרים עתידיים דומים - אינם זקוקים להוכחה: פרט למגדלי ירקות בישראל, אשר נדרשו לתחרות קשה מול מתחרים פלשתינים בשווקים פתוחים הדדית - דומה כי הכל היו אמורים (כבר בשלב ראשון) להרוויח כלכלית מאותו שלום, משני צדי הגבולות (כולל רשות המיסים בישראל, עם תוספות הכנסות בגביותיה). למרבה הצער, נתברר כי גם במאמצים, בתקוות ובהסדרים המורכבים של אותה פרשה "חלוצית" ביחסי ישראל והפלשתינים - לא היה כדי להבטיח המשך צפוי, במיוחד על-רקע לחצים ושאיפות נוגדות של גורמים פנימיים אצל כל צד לסכסוך. ברם, הניסיון שנעשה אז, על גורלו העגום - יש בו כדי להחכים (בבחינת "אין חכם כבעל ניסיון"), ואם יימשכו מאמצי השלום - עשויה אותה פרשה לעמוד גם כגורם-תורם מחזק לתדמיתה של ישראל כשוחרת-שלום, לפחות בשניים משלשת מעגלי-התדמית העיקריים: כלפי הקהילה הבינלאומית וכלפי העולם הערבי. על המעגל הפנימי, כלפי עצמנו, שהוא החשוב מכולם - יוקדשו דברים בהרחבה, בנפרד. יש להזכיר, כי אין ערוך לחשיבותה של שאיפת-השלום המיוחסת למדינת ישראל ולעם היושב בה – חשיבות אסטרטגית, במיוחד במישור הבינלאומי הרחב. תרומות וחיזוקים לתדמית זו – ממיגוון מקורות, ובראשם כיום: דברי נביאי-ישראל העולים מן התנ"ך, ותרומות אישים של ימינו, כמכובדנו מר שמעון פרס, נשיא-המדינה (קדם לו בתרומותיו, במשך שנים רבות - אבא אבן, ז"ל). אף שמעגלי-התדמית השונים קשורים למושא משותף ומקרינים הדדית זה על זה, הרי כל אחד מהם עומד גם בפני עצמו, ולעתים – אף בזווית שונה: מי שתורם לתדמית החיצונית-הבינלאומית בנושא זה, עלול "להישפט" לשלילה במישור הפנימי, לפחות ע"י חלק מהציבור הישראלי. הסיבה לתופעה מוזרה זו נובעת מן המצב המיוחד של הסכסוך בכללו, ובצדו – הפיצול החריף בין גישות ודרכי-חשיבה בקרב הציבור בישראל, על פלגיו ו"צדדיו" השונים. על-אף חשיבותם ומשקלם הגוברים של שני המעגלים החיצוניים – נותר המישור הישראלי-הפנימי להיות לב העניין, תרתי-משמע, ואליו יכוונו כאן עיקרי הדברים.

בכל צעד ברמה לאומית, הצופה סיכויים וסיכונים גם יחד, יש משום הימור, מה גם במקרה המורכב והמיוחד של יחסי ישראל ושכניה הפלשתינים. לכאורה, אפוא, עשוייה לעמוד על הפרק גישה של "שב-ואל-תעשה", בהמתנה לתהליכי-זרימה של המציאות הכוללת, על-מנת ש"ההיסטוריה" תמציא ואף תגבש לצדדים פתרונות-למעשה. ברם, גם גישה זו איננה פטורה מהחשש, כי תימצא - בסופו-של-דבר, או אף לפני-כן - כהימור שגוי, וכמחדל מזיק: גם אם הזמן יפעל לטובתו של צד בסכסוך – אין לדעת מראש... לטובת איזה צד יפעל. לכך מתווספת חובת שימורה של תדמית-השאיפה-לשלום, אשר איננה מתיישבת עם חוסר-מעש מתמשך. לאלה המהססים עדיין, מוצעת כאן תשובה שלילית לשאלת-הכותרת, ותמיכה ביוזמה מבוקרת - בהתבסס על נימוקי-יסוד נוספים:

• מעשי-איבה או פעולות-מלחמה במזרח-התיכון בעתיד, לא יהיו כבעבר, והם עלולים להיות כרוכים – לכל צד מעורב - בתוצאות אשר כמוהן לא ידע האזור עד כה!

• ממילא מוצע כאן תהליך הדדי-הדרגתי, אשר כבר במהלך שלביו הראשונים-הראשוניים יצריך בחינה מחודשת של המצב העדכני ושל השלכותיו; הערכה ריאלית אופטימית, מדי פעם, תאפשר צעדי-שלום הדרגתיים נוספים, לפי המשך מתוכנן מראש.

• השקעות ותרומות מצד ישראל בשלבים ההתחלתיים הנזכרים, יתבטאו בשווי כספי הניתן אף להבטחת השבה או פיצוי; אך היתרונות והסיכויים שייווצרו יהיו שקולים כנגד ערך כספי זה, בכל מקרה.

כבר בראשית שלטון-המנדט של בריטניה בארץ-ישראל התברר, כי עליית יהודים לארץ, להקמת בית לאומי על-פי "הצהרת-בלפור" מ-1917, נתקלת בהתנגדות ערבית עזה. מול ניסיונות הפיוס של המנהיגות הציונית באותה תקופה, יצא חוצץ זאב ז'בוטינסקי, ז"ל, אשר במאמרו מנובמבר 1923, "על קיר הברזל (אנחנו והערבים)" - הזהיר מפני חוסר-התועלת בגישה זו, על-רקע האינטרס הנוגד של ערביי-א"י, שלא לאבד את הרוב הברור שהיה להם אז; לפי הצעת ז'בוטינסקי – רק הצבתה-המחשתה של עמדה יהודית איתנה וחסרת-פשרות, כעין "קיר-ברזל" מול ערביי א"י, תוכל לנטרל את שאיפותיהם של הקיצוניים בציבור הערבי, שאז - ורק אז - יוכלו חוגים מתונים שבתוכם להשמיע קולם בסכסוך, ולעלות על מישור-הידברות של דרכי-שלום. כעולה מאותו מאמר, סבור היה כותבו, באותם ימים, כי גישה פייסנית טרם זמנה, איננה מתיישבת עם הצבת "קיר-הברזל" החיוני, ואף סודקת אותו. יודגש, כי גם במאמר הנ"ל, לא נועד "קיר-הברזל" להוות מטרה ויעד, אלא בסיס איתן לקידום סיכויי שלום. ז'בוטינסקי אף מיהר להוציא מאמר-הבהרה ("המוסר של 'קיר-הברזל'") תוך הצגת "קיר-הברזל" כאמצעי למימוש של העניין הציוני המוסרי-הצודק, אשר בלעדיו נגזר על העם היהודי כולו להיוותר חסר-בית לתמיד, על כל הנובע מכך. אין לשכוח, כי המצב בא"י באותה תקופה של ראשית שלטון המנדט הבריטי, היה שונה לחלוטין מאשר בימינו. אין גם לשכוח, כי מאז ועד היום - ב-1948 וב-1967 - התחוללו בשטחי א"י שתי מלחמות, אשר ניכפו על היישוב בישראל, ואשר מתוצאותיהן אין הערבים יכולים להתעלם. כך אין לשכוח את תוצאותיה הנוראות של מלחמת-העולם-השנייה, בה אבד שליש מן האומה היהודית ברצח-עם מחריד; אף אם נניח, כי שתיקה וחוסר-מעש מצד עמים ומדינות לא הטילה עליהם אחריות כלשהי לזוועה ( דבר אשר נותר במחלוקת ) – חובה מוסרית מן המעלה הראשונה היא, כי העולם הנאור יכבד את זכותו של העם היהודי, אשר כה נפגע, לשוב אל מולדת-מוצאו בארץ-ישראל. ניתן אף לצפות, כי מידת האצילות של האיסלאם, אשר יצרה וטיפחה ערך נכבד כ"הכנסת אורחים", תביא בעתיד ליחס דומה גם מול אסונו ומצבו זה של העם היהודי. מכל מקום, על ערביי א"י (ומדינות-ערב עמם) לכבד את תוצאות שתי המלחמות שניתחוללו כאן, ומול גורלם הקשה של הפליטים שנמלטו בגינן - עליהם להעמיד לא רק את הגירוש-למעשה אשר נגזר מאידך על יהודי ארצות ערב, אלא גם את העידוד שניתן, בשעתו, לערבים שנמלטו מבתיהם בא"י, ע"י המדינות הערביות אשר פלשו לכאן במאי 1948 בצעדי-מלחמה, בשאיפות רעבתניות ובהצהרות רהבתניות; יתכבדו נא כולם לקבל את תוצאות מעשיהם, אשר בצד הסיכוי שציפו לו, נטלו על עצמם - מטבע העניין וכמובן מאליו - גם את סיכוניהם ותוצאותיהם של כישלונות באותה מלחמה! כן אין לשכוח, כי תוצאות ה"חשבון" של מעשי הערבים במלחמה, אושרו ע"י מדינותיהם בהסכמי שביתת-הנשק. לא בלי לבטים, מועלית כאן השאלה המסקרנת והמכבידה, מה היו תוצאות כיבושה של הארץ ע"י צבאות-ערב הפולשים (אשר "לקראתם" אף הוקדם סיום-המנדט ע"י ממשלת-בריטניה - מעורבת נוספת בעניין), אלמלא עמידתו המופלאה של הציבור היהודי, עם תרומתם הבלתי(?) - נשכחת של מתנדבי-חו"ל: האם היו המדינות הפולשות מתירות לכל הפליטים הערביים לשוב לבתיהם (דבר המוטל בספק)!? האם היו רואות עצמן אחראיות למנוסתם בעת הקרבות, או שמא היו מאשימות את הפליטים כאחראים בעצמם לבריחתם, על אשר ייחסו ליהודי-א"י המנצחים את כוונתם-שלהם לעשות שפטים ביהודים מנוצחים (בחינת "הפוסל – במומו פוסל")!? דומה כי אין להתעלם מחומרת הכוונות שניתן לייחס לערבים באותה עת, גם אם סוכלו ב"מלחמת השחרור" - שחרור היהודים מגורל נמהר ואכזר, אשר ייעדו להם אויביהם (לא נשכח גורל אותם אנשי "כפר עציון", הי"ד, שנותרו בחיים בעת נפילתו, ונרצחו ללא רחם). על-רקע מציאות ימינו, הכוללת היסטוריה רבת-תוצאות ורבת-השלכות של עשרות השנים, שנצברו בינתיים – אימוץ של עמדת "קיר-הברזל", אף כשלעצמו, אמור להיחשב... כצעד-של-פשרה; זאת - במיוחד אם ישולב כאן אשנב-לשלום, ומבלי שיישכח כי "קיר-הברזל" הינו, כייעודו תמיד, בסיס ומוצא להמשך צעדי פיוס.

"קיר-הברזל", אשר נבחר, בשעתו, כביטוי מושאל להמחשת נחישות ואיתנות של עמדת יהודי א"י, מוצב כיום על-ידי מדינת ישראל, אשר כבר הוכיחה את יכולותיה במיגוון מישורים. אולם גם כעת – כבעבר – שאלת צידוקו וקיומו של "קיר-הברזל" נתונה בידי הפלשתיאים, לא פחות מאשר בידי הישראלים: אותו "קיר", אשר זוכה לאחרונה גם לביטוי מוחשי בולט, בצורת גדר-ההפרדה, הינו למעשה קיר-מגן מפני פעולות עוינות, אשר שוב הותירו את הפלשתינים בתוצאת הפסד. עם זאת, כמוכר היטב מן המציאות המזרח-תיכונית – חוגים קיצוניים ישנם בכל צד, ויכולת הרשות הפלשתינית לבלום את הקיצונים בתחומה, זקוקה וראויה לסיוע. לצורך זה, וכהבהרה לקיומה המתמיד של שאיפת-השלום הישראלית, בצד "קיר-הברזל" הקיים – מתבקש כאן שילובו של "אשנב"-שלום מוצהר, אשר כבר מצא גם הוא את ביטוייו המעשיים בשטח, עם "תיפקודים" בדומה לכל אשנב - לצפייה, להארה ו...להגשה: מול המצב, המשתנה כל העת, מתחייבת בחינה מתמדת, מטבע הדברים, לרבות לאיתור מגמות, בצד סימני סיכונים וסיכויים, במיגוון הרחב הקיים; "הארה" המוקרנת מכיווננו - אמורה להמחיש יכולת עמידה ונחישות, בד-בבד עם ציפייה ונכונות להתקדמות לקראת שלום; הגשה של סיוע, מכל סוג, לקידום ולזירוז תהליך השלום לשלביו – תותאם גם להתקדמות המתבררת בראייה כוללת, כמתבקש. בהקשר, מוצע ביצוע הדרגתי של מחויבויות הדדיות, עם תניות שלובות של צעד מתגמל-משדרג כנגד צעד-בונה-שלום, מדי פעם (אף כנגד ערובה להשבת המצב לקדמתו, ככל הניתן - אם יחול, חלילה, כשלון מלא). כך מתבקש, וכך גם אמור להתקבל ולהתבצע - באשר בנין-השלום, שיוקם בדרך זו, מיועד למענם, לתועלתם ולכבודם של ש נ י הצדדים. על כל הנוגעים בדבר להפנים, כי גם אשנב-לשלום איננו עומד בפני עצמו, אלא כחלק של פתח רחב יותר - פתח תקוה לכולם, אשר יומר, בבוא העת, במבנה-שלום ראוי: מבנה של-ממש עם שלום של-ממש.

בנסיבות-העבר המיוחדות של הצדדים לסכסוך בין ישראל לפלשתינים, לאור גורלו של ניסיון ממשי קודם להסדירו, ועל-רקע המציאות רבת-התהפוכות באזור הרחב והרוגש שסביבנו – מתברר הצורך במודל-פתרון מיוחד, בהתאם, הן בתוכנו והן בדרך גיבושו. למקרה מורכב, רגיש ורב-משקעים כזה, אין לחפש פתרון רגיל, אשר יכול היה להתאים להסדר-שלום בסקנדינביה או בצפון-אפריקה, למשל. במקרה הנוכחי אין די בשלום של מסמכים בלבד, וגם אם (בין היתר) הכרח הוא שלצדדים יהיו מנהיגים-של-שלום – אין די בשלום-של-מנהיגים. עוד פרס-נובל-לשלום וכן טקסי-חתימה רבי-רושם, אף אם יותירו רושם היסטורי - יהיו לתימוכין רבי-ערך, אך לא יהוו תחליף לכל הנדרש להשגתו ולשימורו של הסדר-שלום ממשי ויציב. "שלום" איננו מונח כתוב או מדובר בלבד - הוא חייב להיות מונח על קרקע-המציאות (מציאות מזרח-תיכונית, רבת תנודות וזעזועים) בשילוב עיגון ממשי, כ"מבנה" בעל יסודות איתנים, אשר יעמוד גם בפני סערות מזדמנות, וגם בפני זעזועים אזוריים. כפי שכל קבלן-שלד מקצועי יודע להקים ללקוחותיו הפרטיים בית יציב, גם באתר בעייתי המתאפיין בתנודות-קרקע - אין סיבה שלא תהיה כאן התייחסות דומה לפרויקט לאומי (ואף רב-לאומי), הנוגע למיליוני אנשים. לפיכך, מוצעת - ככלל - יצירת בסיס ראשוני של בניין-שלום, תוך שילוב "נדבכים" קיימים ( כפי שהצענו לא מזמן: אם יש להתחיל כאן מבראשית - אפשר להתחיל מ"בראשית" שבתורה, עם מסורת הקירבה והזיקה לאברהם אבינו, ועם בריתו - ברית-המילה - המשותפת ליהודים ולמוסלמים, כמצווה ייחודית רק להם). על בסיס זה יש להוסיף, בהקדם, פרויקטים מועילים משותפים, בדגש על תועלת לפלשתינים - לשיקום האמון ההדדי, הפגוע אצל שני הצדדים. זאת - כצעדי-בסיס הכרחיים ליצירתם ולשימורם של צעדי-המשך, עד להשלמת "בניין-השלום". כאמור, שלום של גורמי-הנהגה מדיניים הנשען על מסמכים, איננו מייתר את הצורך ההדדי בהשגתו של בסיס-שלום עממי-לאומי רחב אצל כל אחד מהשותפים. לכך תסייע, לפחות בשלב ראשוני, ההבנה ההדדית (להבדיל מהסכמה או השלמה מלאות) – כתנאי בסיסי-מיקדמי לקראת פיוס-של-ממש. גמישות לא מעטה תידרש מכל צד, תוך תזכורת נמשכת לכך, כי גם ביחסים אחרים של שותפות מסגרתית בין בני-אנוש – אין מובטחת זהות מתמדת בכל הנוגע לרגשות ההדדיים. אין לצפות, אפוא, להדדיות מושלמת, גם כאשר מדובר בקהילות או בלאומים, השותפים לשלום ביניהם; אולם העניין המשותף והמועיל, אם יתנהל כראוי - אמור לגבור גם על קשיים מסוג זה. במסגרת מאמצים להשגת הבנה הדדית לגבי נדבכי-הבסיס של מבנה-השלום המיועד, אין להתעלם אף מצרכים קיימים לגבי מושגי-יסוד, לרבות הצורך בעיצוב משותף של משמעות השלום עצמו, על-רקע פערי-התפיסה הקיימים והצפויים לגבי הסדרתו, ועקב מהות השלום כמושג רב-גוונים. לעניין זה, במיוחד, ניתן יהיה להסתייע בהגדרת שלושה סוגי שלום עיקריים: "שלום פסיבי" ("שלום סוג ג'") - תולדת מצב אי-לחימה, כאשר לאויב לא כדאי להילחם בנו; "שלום סולידי" ("שלום סוג ב'") – תוצאת הסכם והסדר מדיניים, כאשר לצד-שכנגד כדאי לעשות עמנו שלום; ומעל אלה - שלום-אמת ("שלום סוג א'"), העשוי להתממש כאשר גיבושו ושימורו של שלום עמנו יקנו לשותף-לשלום דבר חשוב נוסף, מעבר לתועלת , אשר יעמוד לזכותו וליוקרתו גם לעומת ויתוריו-שלו. נראה, אפוא, כי על-אף הכל - אין מנוס מלהעדיף את המסלול המפותל, אך המבטיח מכולם, ולהכריז על כוונה ותחילת "מסע" של עשיית-שלום, תוך "בניית" נדבכי-שלום בהקדם הראוי אך בהדרגה, לקראת מבנה-שלום ממשי ויציב. כל דרך אחרת עלולה להתברר כ"ברכה לבטלה", וכמסלול לאכזבה כללית, קשה ואף מסוכנת.

ניהול תהליכי-שלום מול כל חזית חיצונית, בדומה לניהולה של מלחמה (עם "אלף אלפי ההבדלות"), מחייב את האחראים לו גם בגישה מקצועית - תוך השגת מידעים מירביים, ניתוחם הראוי, תכנון צעדים והתבטאויות, וכן בקרה מתמדת מול ההתפתחויות. המכהנים בהנהגת המדינה, בצד אחריותם הכבדה, מצויידים אפוא גם במידע רחב ועדכני (על התובנות הנובעות ממנו, וכולל חלקים חסויים), מעבר למצוי בידיעת הציבור; מכאן יתרון מובנה בידיהם, אשר כל גורם בחזית הפנימית חייב לקחת בחשבון, דווקא בשעת מחלוקת. מאידך, חזקה על גורמי-ההנהגה, כי הם ערים (ממכלול שיקולים) לדעות ולשאיפות של חלקי הציבור, החלוקים ביניהם בגישות, בעמדות ובהתבטאויות הגלויות; כל קבוצה בעלת שאיפות וגישות סובייקטיביות, יש לראות כחלק ממציאות אובייקטיבית, הראויה להתחשבות. גם באשר למחלוקת הפנימית בין ה"צדדים" החלוקים – על כולם לקחת בחשבון, כי כל צד תורם לקידום תהליכי-השלום, ולו בעקיפין, בין בחיזוק "קיר הברזל" ובין בהרחבת "האשנב-לשלום" (בהנחת חשיבותם של שניהם). הקושי הוא, כי כאן אין די בהצעה להתחשבות הדדית בין מישורי-המשנה הפנימיים שלנו – ההנהגה המדינית-הביטחונית, וכל "צד" בפיצול-הדעות הציבורי בנושא: על "לוח-המשחק" האזורי איננו משחקים לבדנו, ואין להתעלם מהצד הפלשתיני, המתמודד גם בקשיים משלו. בשולי הדברים, אך במכוון ללב העניין (ואל הציבור): מי שמוכנים (וחייבים) להידבר עם הפלשתינים בנושא השלום, מן הראוי והרצוי כי יקיימו מערכת- הידברות נאותה גם עם... ברי-הפלוגתא בישראל, המצויים באותו צד של המתרס הלאומי, עם כל הכרוך בדבר והנובע ממנו. כל הסכמה משותפת שתושג בכך, תתרום לתהליך-השלום עצמו, תרומה מועילה ואולי אף חיונית.

על כל שכבר נכתב כאן, לרבות בכותרת לעיל, יוספו גם אלה שלהלן.

הערות-מסגרת כלליות:

• שיתופי-פעולה וסיוע מצד ישראל לא יבואו לאחר השגת הסכמי-שלום, אלא במשולב ובהדרגה תוך כדי התהליך, ואולי אף בסדר הפוך : הסכמי-שלום יוסדרו רק לאחר יצירת מציאות רווחת של אמון הדדי, בעקבות שיתופי-פעולה.

• בשילוב הפקת לקחים מגורלם של הסכמי 1993-5, יתוכננו מבנה-יעד של שלום ושלבי-ביניים להשגתו, עם הגדרות לגבי כל שלב ולגבי הבסיס ליישומו. הכיוון והמרחק של כל צעד-בונה-שלום, בזמן ביצועו-יישומו – ייקבעו בהתחשב בצרכים ובשאיפות, אך בהתאמה לאפשרויות הריאליות, המשקפות את מאזן הסיכונים והסיכויים, בחישוב לפי משקלם, השלכותיהם והסתברותם.

• התנהלות בפרויקט עשיית-השלום, מצד כל נושא-משרה וכל בעל-תפקיד, מצריכה ליווי צמוד של מומחים, ובראשם מומחים למסורת המזרח-התיכון ולמינהגיה ( לעזר תעמוד גם מורשתם של מומחים דגולים בתחום נכבד זה, כמנוחים אליהו ששון, עזרא דנין ונתן פיאט, ז"ל ).

• להגברת יחסי אמון וידידות, ישמשו גם פעולות "פנימיות" בישראל: תיגבור לימוד השפה הערבית והקירבה בינה לבין העברית, מיזמים משותפים עם עדות-מיעוטים בישראל כמובילות בנושאים של כיבוד-מסורת, חשיבות ניסיון-חיים וחוכמת-חיים, מסגרת-המשפחה ותרומותיה, וכיו"ב.

שיתופי-פעולה וסיוע לקראת הסכם:

מיגוון רחב למדי של נושאים יכול לשמש למטרת הכותרת, תוך השגת תועלת משותפת ויצירת מקורות של כבוד והערכה (עם העדפה לטובת הצד הפלשתיני) , בשלושה מעגלים: - בייעוד ישיר למען הפלשתינים עצמם; - כמודל ומקור-הפצה למדינות של אזורים צחיחים או אזורים הרריים; - כדוגמה ומופת בהיקף עולמי. פרויקטים נוספים, אשר זמנם לאחר הסכם-שלום או במסגרתו – יוזכרו בהמשך. בשלב ראשון מתבקש ניצול משותף של מוניטין ישראלי קיים בתחומי החקלאות – תחום אשר יש לכל אחד מן הצדדים יש כלפיו, ממילא, זיקה מסורתית מיוחדת. הידע והיכולות של החקלאות והמחקר החקלאי בישראל, אשר רמתם הבינלאומית איננה זקוקה עוד להוכחה, אמורים להתגייס כחלוצים גם להפרחת "ניצני-שלום" מול הפלשתינים, בעיקר בתחומי ייצור מזון מן הטבע ( מן החי ומן הצומח ), אך גם לתחומים אחרים שמעניינן של ארצות-מדבר - לרבות בנושאי איתור וניצול יעילים של מקורות-מים, חסכון במים להשקייה, הפקת אנרגיה ממקורות טבעיים, ניצול מים מליחים, השבחת בעלי-חיים ביתיים למיניהם, הסדרת תחליפים לאדמות חקלאיות לשם גידולי צמחים (כמצעי-קרקע מנותקים או גידולים הידרופוניים), ועוד.

הערות אחדות לשלב ההסכמות:

• כללית – כל תוכנית-שלום תביא שידרוג לפלשתינים, בהשוואה למצבם תחת השלטון העותמאני, שלטון-המנדט הבריטי ושלטון הממלכה ההאשמית.

• לאזורי יו"ש ורע"ז, שבכל אחד מהם רשות פלשתינית נפרדת, תהיה תוכנית מפוצלת, בהתאם (דבר אשר יקל על כל הצדדים, ואשר נגזר ממילא מהמצב הגיאוגרפי והמדיני; לרצועת-עזה זיקה למצרים, ולא לירדן). לכל רשות יהיה מבנה מיוחד ליחסי-חוץ, במודל העונה על צרכיה וצרכי תושביה מבחינת מעמד במוסדות בינלאומיים (על-פי דוגמאות אירופאיות ידועות, גם אם בשוני חדשני).

• בצד כוח-שיטור לביטחון-פנים, תוסדרנה לפלשתינים ערבויות לביטחון חיצוני; בהעדר צורך להגנה על הגבולות – מתייתר הצורך בצבא.

• ייבחנו במשותף שימורי אתרי-עבר: חברון עיר-אברהם (איבראהים אל-חליל), אזור בית-אל-רמאללה כמקום-אמונה ראשון של אברהם בא"י (גם לאחר שובו ממצרים – "בראשית" י"ב, ח'; י"ג, ג'), ובעבור הנוצרים – בית-לחם.

• מול רצונם המובן של הפלשתינים לקחת חלק ביוקרה של עיר-הקודש, יש להבהיר כי ירושלים איננה ניתנת לחלוקה, אך אין נראית מניעה להוסיף לה חלקים.

• בנושא המורכב והסבוך של מקרקעין, ניתן להסתייע במודלים גמישים ובתבניות שונות של מערכות-זכויות, כשילוב הסכמי-חכירה והסדרי-מעבר (לגבי דרכים, צנרות, כבלים לסוגיהם, וכיו"ב).

לשלבים מתקדמים ניתן יהיה לשקול הטבות מתגמלות מיוחדות, כהסדר חכירה לטובת אזור-יו"ש למסוף-מטענים ואף למזח בחוף ים-סוף ( בצמוד לגבול ישראל-ירדן, עם מעבר-אגרה דרך כבישי הבקעה והערבה הירדניים ); לאזור רע"ז (עם הבשלת התנאים לכך) – פרויקט משותף של מסלול יבשתי מנמל בעזה (או ברפיח) אל נמל-אילת, לאורך גבול ישראל וסיני (בתיאום עם מצרים, ואף בשיתופה).

• בשלבים מתקדמים יהיה גם מקום לשיתופי-פעולה בנושאים בעלי חשיבות במישור כלל-עולמי (למשל: אתגרי המסגרת המשפחתית מול השפעות חדשות, יחסי האיסלאם והיהדות מול הנצרות, ועוד).

בהעלאתן של שורות אלה כחומר מוצע למחשבה, משתדל כותבן לנסות לעזור, מבלי למצות עדיין את כל הניתן. בנושא החשוב והמורכב של תהליך-השלום נותר רבות לעשייה, עוד יותר מכך – להתבטאות בכתב ובדיבור, ועוד יותר מכל אלה – לבירור ולחשיבה. מכל מקום, ברוח הפסוק מ"תהלים" (כ"ט, יא), אשר אומץ כסיומת ל"ברכת המזון" - "ה' עז (נקרא: עוז) לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום" - יש לשלב את עמדת-העוז עם צעדי-שלום: ב"קיר הברזל" הקיים יש לשלב "אשנב"-לשלום, כחלק מ"פתח"-תקווה, עם צעדי-עזר של "עוז לשלום" - לקראת עתיד טוב יותר מן העבר, וכדי שלא יהיה גרוע, חלילה, מן ההווה.