פרשת "שלח לך" אקטואלית כמו העיתון היומי. משלחת סקר של 12 נכבדים נשלחת מתוך סיני לבדוק את מוראל האויב ("חזק או רפה"), את הדמוגרפיה שלו ("מעט או רב"), את טיב הארץ ("שמנה אם רזה") ואת מוכנותה הצבאית ("במחנים או במבצרים").
בעניין רב נקראים הדברים בקריית ארבע ובחברון, עיר הנזכרת במיוחד בנתיב המסע של המשלחת - לטובה, בגלל פירותיה הנהדרים (אשכול ענבים הנישא במוט, רימונים, תאנים) ובעיקר לרעה: בגלל ביצוריה ו"ילידי הענק שבתוכה".
המשלחת נחלקה לרוב ומיעוט. 10 חברים לא הסתירו את התפעלותם מן הארץ ("זבת חלב ודבש"), אך מסקנתם הייתה פסימית. התושבים עזים, הערים בצורות, והענקים - הוי הענקים!... המיעוט, שניים בסך-הכל, לא התרשם והמליץ "לעלות ולרשת". בתוך המשלחת פרץ ויכוח מר, יצרי ונוקב בין שמאל לימין, שנסב על ריאליזם מול חזון, ובמילים שלהם - על היכולת: "לא נוכל, חזק הוא ממנו" - תאר הרוב את האויב, והמיעוט השיב "יכול נוכל לה." הרוב הציג לעם תמונה פסיכולוגית מפחידה: מול הנפילים, בני הענק - "נהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם". ספק, אם חשבו עד הסוף איך יהדהדו דבריהם דרך כל ההיסטוריה: רק מפני שהייתם כחגבים בעיני עצמכם, נראיתם כך גם בעיניהם!
אבל גם יהושע וכלב עמדו מול הענקים, ובכל זאת ראו תמונה אחרת: "לחמנו הם" (כלומר, נאכל אותם), "סר צילם מעליהם, ד' איתנו, אל תיראום!"
תגובת העם הייתה קטסטרופלית. ייאוש, בכי, מרד והמסקנה הקיצונית - "ניתנה ראש ונשובה מצרימה!". וגם לאלוהים בעצמו, שביקש להשמיד את העם כפוי הטובה, הציג משה את "מבחן היכולת": אם לא יחוס על העם, יאמרו הגויים "מבלי יכולת ד' להביא את העם הזה אל הארץ... וישחטם במדבר".
הדרמה הגדולה מסתיימת בהגיון אכזרי. כל הדור שלא האמין ביכולתו, דור-החגבים, מת במדבר ולא זכה להיכנס לארץ, זולת שני אנשי החזון, שבסופו של דבר נתגלו כריאליסטים היחידים. אחד מהם, כלב בן יפונה, אפילו עתיד לרשת את המקום הכי בלתי-אפשרי, את חברון עיר הענקים. צמד המילים המסכם כאילו נלקח מכותרת של מאמר ראשי: "רוח אחרת" הייתה עימו. כי הכל עניין של רוח!
מכל קהילת יהודי חברון בת מאות השנים, שבתרפ"ט הפכה לעיר-הריגה, איש - זולת אדם אחד - לא חזר אחרי ששת הימים. הם לא יכלו להשתחרר מצל הטראומה של הטבח. מה מבדיל בין מי שיכול לבין מי שאינו יכול? לא חלילה שזה אמיץ וזה מוג לב. התהום שנפערה בין חברי המשלחת הייתה בהגדרת מטרת שליחותם. אלה יצאו לבדוק את הנתונים האובייקטיבים כדי להחליט על פיהם, אם לכבוש את הארץ כל עיקר, ואלה - ההכרח לכבוש את הארץ מעולם לא עמד אצלם לוויכוח, ולהם נותר רק לבדוק, איך עושים זאת. ומרוחם זאת הם שאבו את הכוחות הפנימיים להאמין ביכולתם.
רוב בני דורו של הרצל לעגו להרפתקן שהציע לסולטאן הטורקי לכסות את חוב המיליארדים העותומני, והוא בקושי גרד את הבקשיש העלוב שהיה נחוץ לשמן את דרכו אל הראיון. את האיש שדיבר עם נשיאים וקיסרים בשם העם היהודי שאלו - "מי שמך?" ולעגו לתשובתו שהוא נוטל לעצמו negotiorum gestio, את הרשות שנותן החוק הרומי לכל זר לפרוץ לבית ששריפה פרצה בו. לבסוף, הבית אכן בער ובעל החלומות נתגלה כיחיד שהיה מציאותי.
היום, העם היהודי שהיה חסר היכולת ביותר עלי אדמות, מגלה יכולת מופלאה בכל התחומים. והיכן? במקום בו נבחנה היכולת הזאת בשחר ההיסטוריה שלו.